טור לפרשת אחרי-קדושים

כותרת: מחלת אהבה

הוא קדח מחום. החום היה כה גבוה, שהוא חיפש כל דרך להצטנן – את החלון פתח לרוחות שנשבו, ואף הרבה ללגום שתיה קרה. אזהרות הרופא על הסכנה שבדבר לא הועילו, והרופא היה צריך לאיים עליו כי אם ימשיך להחשף לקור, המחלה תחמיר ואף תגיע למצב של סכנת מוות, כפי שכבר ארע לאחד החולים.

את הסיפור הזה מביא רש"י כמשל לתיאור תמוה המופיע בפרשת השבוע. ה' מצווה את אהרון שלא להיכנס לקודש הקדשים בימים רגילים. כאילו אין די בציווי רגיל, ה' מוסיף ומאיים עליו שאם לא ייזהר, הוא ימות כדרך שמתו בניו, נדב ואביהוא.

מתעוררת השאלה, הלוא אהרון היה צדיק גדול, ומילא בדייקנות את רצון ה'. וכי הוא זקוק לאיומים כדי לקיים את מצוות ה'?

מסתבר, שאהרון היה חולה. לא, לא בשפעת, צהבת, או שעלת, אלא במחלה עתיקה ביותר, המתוארת בשיר השירים: "סמכוני באשישות, רפדוני בתפוחים כי חולת אהבה אני". לאהרון הייתה אהבה עזה לה', אהבה שדחפה אותו להיכנס לקודש הקדשים כדי להתקרב לה'.

על עוצמת הרצון ניתן ללמוד ממה שארע לשני בניו, נדב ואביהוא. התשוקה שלהם להקטיר קטורת הייתה כה גדולה, עד שהם נכנסו פנימה מבלי שהצטוו על כך, ולכן מתו.

ממי ירשו הבנים את התשוקה העזה לה'? – כמובן, מאביהם אהרון. השתוקקות מופלאה זו כמעט וגרמה לאהרון לחזור על הטעות של נדב ואביהוא ולהיכנס אף הוא לקודש הקדשים. התעורר החשש שציווי רגיל לא יספיק לו, והוא לא יצליח להתאפק ולהיכנס פנימה. לכן נדרש איום מפורש מצד ה' כדי לעצור אותו.

מאהרון הכוהן אנו לומדים על השאיפה הטבעית של יהודי. בכל לב יהודי קיים ניצוץ אלוקי, המחכה להתחבר לאש האלוקית ממנה הגיע. לפעמים הניצוץ דולק 'על אש נמוכה' ומבקש לבעור בכל כוחו. בידינו להבעיר את הניצוץ ולהפוך אותו ללהבה. תפילה מהלב, לימוד תורה וקיום מצווה – כל אלו מלהיבים את הניצוץ לשלהבת אש ומחברים אותנו לאבינו שבשמים.

כי הכוח להדליק – בידיים שלכם!