בפרשתנו כתוב "והתודה עליו את כל עוונות בני ישראל" (טז, כא).
והנה, בנוגע לדין ווידוי כתב הרמב"ם "כל המתודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב, הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו" (הל' תשובה פ"ב ה"ג).
וצריך ביאור:
מזה שמדמה מתוודה כזה ל'טובל' משמע שוידוי כזה, גם אם "לא גמר בלבו לעזוב", נחשב לווידוי, שהרי אם לא היה נחשב כלל כווידוי לא היה זה דומה ל'טובל' כלל, ורק שווידוי זה אינו מועיל ‑ כיון שהחטא (ה'שרץ') עדיין בידו. ולכאורה ‑ במה נחשב זה כווידוי? הלא דיבורו הוא רק מן השפה ולחוץ, ואינו מתחרט כלל על חטאיו! ולכאורה הרי זה כמי שלא טבל כלל?
ויש לבאר:
אמירת הוידוי היא אכן עניין חיצוני בלבד, ואפשר שהיא להיפך מהרגשתו בליבו פנימה ‑ אך מכל מקום, יש בה תועלת.
כי טבע כל אדם הוא, שכאשר אומר דבר בפיו ובליבו פנימה הוא מרגיש באופן אחר ‑ הרי זה גורם לו לרגש בושה בשעת מעשה, וחש שלא בנוח בזה; ויש לומר, שתחושת בושה זו, שבוש הוא במעשיו ‑ יש בה משום מעשה תשובה (אך פשוט שאין זו תשובה גמורה ‑ שעיקרה הוא עזיבת החטא).
לכן, נחשב הוא כ"טובל ושרץ בידו" ‑ כי באמירת וידוי זה, אף שהיא קודם שישוב מחטאו, ישנה תועלת ופעולה טובה (ונחשב כ'מעשה תשובה'). ולכן נחשב זה כ'טבילה', כי יש כאן מעשה 'טהרה'. ורק שאינה מועלת ‑ מחמת שאוחז הוא ב'שרץ' (העבירה) עדיין.
(ע"פ לקוטי שיחות חכ"ז עמ' 211 ואילך)
