נח לא התעסק בהבאת בעלי-החיים אל התיבה, אלא הם באו "מאליהן".
זאת אומרת, לאחר שנח הכין את התיבה, כפי שנצטווה על ידי הקב"ה – התקבצו ובאו כל בעלי החיים בדרך ממילא, בלי השתדלות מצידו של נח.
ולומדים מכאן הוראה נפלאה:
יהודי נדרש לעסוק במילוי שליחותו, "אני נבראתי לשמש את קוני", ואין לו לדאוג לשאר הענינים הנדרשים – כי כאשר הוא ממלא את שליחותו, ייפעלו שאר הענינים בדרך ממילא, ללא השתדלות מיוחדת מצידו.
ובדוגמת הסיפור הידוע על הבעל שם טוב, שפעם נצרך לדבר מסויים, הלך לאחד הבתים והקיש על החלון, ובלי לחכות למענה חזר לביתו (ואחר כך באו אליו ונתנו לו את מבוקשו). וכששאלו אותו: ממה נפשך – אם הוא סומך על הנס, מדוע בכלל עליו להקיש על החלון? ואם ברצונו לפעול בדרך הטבע, הרי עליו לחכות עד שיענו לו!
והשיב הבעל שם טוב, כי רצונו של הקב"ה שיהודי יעשה "כלי", פעולה טבעית, ופעולה זו יכולה להיות אפילו פעולה קטנה כמו נקישה בחלון; ולאחר שהוא מצידו עשה את שלו, יכול הוא כבר לחזור לביתו, ושאר כל העניינים ייפעלו מעצמם!…
(הרבי מילובבאיטש~שיחת ש"פ נח תשמ"ה)
