בנוגע למזבח הקטורת כתוב בפרשתנו (ל, ט): "לא תעלו עליו גו' עולה ומנחה". ויש ללמוד מזה בעבודת האדם לקונו:

ידוע מה שכתוב בספרים (ראה ראשית חכמה שער האהבה פ"ו. של"ה ש' האותיות אות ל. ועוד) שעל כל אחד מישראל לעשות "משכן" בתוך לבו פנימה. שיעבוד עם עצמו עד שיהי' לבו משכן ומכון לשבתו יתברך. ועל פי זה, גם העבודות שהיו במשכן, ישנן גם כן בעבודת השי"ת.

ומבואר בתורת החסידות (ראה תורת חיים לאדמו"ר האמצעי נ"ע שמות תמג, א ואילך. ועוד) שעבודת הקרבנות בכל אחד היא ההתעסקות עם עניני עולם הזה בכוונה לשם שמים, שעל ידי זה מעלים גם ענינים אלו לקדושתו יתברך. וכמו עבודת הקרבנות בבית המקדש, שע"י עבודת הקרבנות עשו מבהמה גשמית "ריח ניחוח לה'".

עבודת הקטורת – מלשון "קטר" וקשר" – לעומת זאת היא, כלשון הזוהר הקדוש (ח"ג רפח, א): "בחד קטירא אתקטרנא". כלומר, התקשרות והתאחדות בתכלית עם השי"ת. והיינו, שעבודה זו, אין עניינה להעלות את הדברים התחתונים והגשמיים, אלא היא עבודה שיש בה רק קדושה ודביקות בקב"ה, וכמו עבודת ה' בלימוד התורה ובעבודת התפלה.

והנה, בכל אדם ישנם שני "מזבחות": מזבח הפנימי – שמרמז על רגשות האדם ופנימיות לבו, ומזבח החיצון – שמרמז על הדברים החיצוניים שבו, שאינם שייכים לפנימיותו.

וזהו שמשמיענו הכתוב "לא תעלו עליו גו' עולה ומנחה". שעל "מזבח הפנימי" אסור לעבוד עבודת הקרבנות. והיינו, שעל האדם להשתמש ברגשותיו ובפנימיות לבו רק לדברים קדושים ולקשר עם השי"ת, ואין לו לערב בזה עניני עולם הזה. ו"עבודת הקרבנות" – העלאת הדברים הגשמיים – צריכה להיעשות רק ב"מזבח החיצון" – בחיצוניות לבו, כי פנימיות לבו ורגשותיו צריכים להיות קודש להשי"ת לבדו.

(ע"פ לקוטי שיחות חלק ו', עמ' 185 ואילך)

לעילוי נשמת

הרה"ת ישעיה בן צבי הירש ע"ה

גאנזבורג

נלב"ע ז' אדר ה'תשע"ג

תנצב"ה

לעילוי נשמת

הרה״ת בצלאל ב״ר סימון ע״ה

יעקבסאן

נלב״ע ז׳ אדר ה׳תשע״ג

תנצב"ה

לעילוי נשמת

הרה״ת חיים צבי ב״ר נחום ע״ה

וואלאסאוו

נלב״ע ז׳ אדר ה׳תשס"ב

תנצב"ה