בפרשתנו (כח, לג): "ועשית על שוליו רמוני תכלת גו' על שוליו סביב ופעמוני זהב בתוכם סביב". ופירש רש"י "ביניהם סביב – בין שני רִמונים פעמון אחד דבוק". והקשה עליו הרמב"ן: "אם כן, לא היו הרמונים משמשין כלום. ואם לנוי, למה היו עשויים כרימונים חלולים? יעשם כמין תפוחי זהב". ולכן מפרש הוא עצמו: "והפעמונים טמונין בהם [ברמונים]".
ונמצא שנחלקו רש"י והרמב"ן בצורת רִמונים הנעשים לנוי ויופי. שלדעת רש"י גם רִמונים העשויים לנוי, נעשים חלולים. אך לשיטת הרמב"ן – באם היו נעשים לנוי היו צריכים לעשותם כ"תפוחי זהב".
ונראה לבאר בזה בדרך הדרש:
הכהן הגדול הי' שלוחם של כלל ישראל, ובבגדיו נרמזו כל הבחינות בבני ישראל, וב'שולי המעיל' נרמזה מעלת ו"נוי" הבחינה הכי נמוכה בבני ישראל – ה"ריקנין שבך".
רש"י – "פשוטו של מקרא" – לומד שהמעלה והנוי של הנרמזים ב'שולי המעיל' הוא ש"אפילו ריקנין שבך מלאים מצוות כרמון" (ברכות נז, א). ולכן נרמזו ה"ריקנין" בצורת רמונים חלולים – ללמדנו שאם אמנם "ריקנין" הם, הרי גם הם "רִמונים" – "מלאים מצוות כרמון".
אך לרמב"ן שבפירושו ישנם גם "דברים נעימים . . ליודעי חן" (ל' הרמב"ן ב"פתיחה" לפירושו עה"ת) – אם תכלית הרמונים היא לגלות את היופי וה"נוי" שב"ריקנין", היו צריכים לעשותם בצורת "תפוחי זהב", להראות שבפנימיות, כל יהודי כלל אינו "ריקן" (ורק "מלא מצוות"), אלא "ועמך כולם צדיקים" וכל אחד מישראל הרי במהותו הוא "תפוח זהב", ולא ריקן ח"ו.
(ע"פ לקוטי שיחות חלק ט"ז, עמ' 336 ואילך)
