הערב ראש חודש טבת,על ערב ר"ח טבת כתב הבן איש חי (שנה ראשונה פרשת וישב) "ומנהגנו להדליק שמן למאור לכבוד נשמת רבי מאיר בעל הנס זיע"א ביום ראש חודש טבת".
רבי חיים פלאג'י מסביר את מהות הסגולה: "ראוי לכל בר ישראל שבימי חנוכה, ובפרט ביום ראש חודש טבת, יתנדב לקופת התנא האלוקי רבי מאיר בעל הנס. והוא דבר גדול בימים האלה לעשות כן ויראה פועל השם מפלאות".
עוד מוסיף הרב פלאג'י: "וכן נהגו להדליק נר בראש חודש טבת לכבוד נשמת אברהם אבינו, שזהו יום פטירתו". הרב פלאג'י מציין כי מקור הדברים הוא בספרו של ה'בן איש חי'.
מובא בספרים הקדושים שבחנוכה יש להרבות בצדקה. המקור לכך הם דברי הגמרא במסכת שבת: "אין ירושלים נפדית אלא בצדקה", וחנוכה הוא הזמן המסוגל ביותר לעורר את הגאולה, מחמת שהימים עצמם הם מעין הגאולה. שהרי נר חנוכה הוא מעין עבודת המקדש. לכן, ראוי להרבות בחנוכה בצדקה שזה מביא את הפדות והגאולה.
צדקה היא גם שלום, כמו שמובא בזוהר הקדוש פרשת מקץ. ועיקר הגלות בא על ידי שנאת חינם, ולכן צדקה שהיא שלום היא תיקון לשנאת חינם ומקרבת הגאולה. וראוי להרבות השלום בחנוכה ולעקור מלבו שום טינא ותרעומת שיש לו על שום בר ישראל, ולעורר אהבה לכל אחינו בני ישראל, וזה גם כן צדקה כנ”ל וצדקה היינו שלום.
א' טבת (21.72) יום ב' דראש חודש טבת.
נר שביעי של חנוכה.
הערב נדליק נר שמיני של חנוכה
מצאנו שמן
מלך המשיח נקרא בשם זה על שם שנמשח בשמן המשחה, כפי שנאמר "בְּשֶׁמֶן קָדְשִׁי מְשַׁחְתִּיו" (תהילים פט, כא). המושג "שמן" מסמל את הדרגה הנסתרת והמרוממת ביותר שבתורה. כשם שבחג החנוכה מצאו את פך השמן שהוסתר, כך אנו יכולים כיום למצוא את דרגת ה"שמן" המוסתר בתורה, שהיא תורת החסידות. וככל שמתקרבים יותר לימות המשיח – המשוח בשמן – כך מתגלה יותר ויותר דרגה עמוקה זו של התורה.
(ע"פ דבר מלכות ש"פ מקץ תשנ"ב סעיף ח)
ב' טבת (21.82)
זאת חנוכה. נר שמיני של חנוכה
להוסיף ולהתקדם
בימי החנוכה אנו מוסיפים בכל יום נר נוסף. החל מהדלקת נר אחד ביום הראשון, ועד לשמונה נרות ביום האחרון. זאת כפי ההלכה כבית הלל, כי הדלקת הנרות צריכה להיעשות באופן של "מוסיף והולך".
מימי החנוכה אנו נוטלים את המסר של "מוסיף והולך" בקיום התורה ומצוותיה לכל הימים הבאים. בפרט עלינו להוסיף בעניינים המביאים את הגאולה, ובחיזוק האמונה הציפייה והתשוקה לביאת המשיח.
(דבר מלכות ש"פ מקץ תשנ"ב סעיף יב)
ג' טבת (21.92)
מהפך אצל כולם
המהפך שהתרחש אצל יוסף, המתואר בפרשת השבוע אותה קראנו בשבת, הינו מדהים: מנער שנמכר לעבד ונכלא בבית הסוהר, הוא הופך בבת אחת להיות משנה למלך מצרים.
מהפך כזה יתרחש אצל כולנו בקרוב ממש. ממצב של גלות חשוכה ומרה, נצא כולנו בבת אחת אל הגאולה השלימה. גם בגאולה זו יהיה כל יהודי כמשנה למלך, כבנו יחידו של הקדוש ברוך הוא.
(ע"פ ספר השיחות תש"נ עמ' 891)
ד' טבת (21.03)
גם בלילה
אנו מצפים לבניין בית המקדש השלישי בכל רגע, גם בלילה. שהרי בית המקדש כבר מוכן למעלה ועומד להתגלות בכל רגע.
אם ייבנה בית המקדש בלילה, לכאורה לא יוכלו להקריב אז קורבנות. שהרי אין מקריבים קורבן בלילה. הדבר היחיד שמעלים על המזבח בלילה הוא איברי הקורבנות שכבר הובאו במהלך היום.
ובכל זאת, ברגע שייבנה בית המקדש, גם אם זה יהיה בלילה, יתחילו מיד בעבודות הקודש. זאת כיוון שאמרו חז"ל (והובא אף בהלכה) כי אליהו הנביא מקריב קורבנות גם כאשר בית המקדש שמם, אלא שאין אנו רואים זאת. אך כאשר ייבנה המקדש ונוכל לראות את הקורבנות שהקריב אליהו הנביא – נקריב באותו לילה את החלקים המיועדים לשריפה מאותם קורבנות, על גבי המזבח.
(ע"פ שיחת נר א' דחנוכה תשנ"ב הערה 57)
ה' טבת (21.13) יום "דידן נצח"
יום מסוגל
היום לפני 52 שנים פסק בית המשפט הפדרלי בארצות הברית כי האוצר הגדול של הספרים שבבעלות אדמו"רי חב"ד לדורותיהם, אינו רכוש פרטי, אלא הוא שייך לתנועת חב"ד. בכך זכו ספרים אלו לגאולה, וכתוצאה מכך הם חזרו בהמשך למקומם הטבעי, בספריית אגודת חסידי חב"ד שעל יד "770".
"הימים האלה נזכרים – ונעשים" בכל שנה ושנה. זהו יום מסוגל במיוחד לקנות בו ספרי קודש, ולהשתדל גם לתת מתנות של ספרי קודש. יום זה גם מסוגל במיוחד לקבל בו החלטות טובות ללמוד בספרי הקודש, ובמיוחד בספר הראשון של התורה שבעל-פה, ספר המשניות, ובספרי הלכה בכלל.
ההלכה אומרת שצריך "להסמיך גאולה לתפילה": אחרי אמירת ברכת "גאל ישראל" בתפילת שחרית, אנו מתחילים מיד בתפילת העמידה, ללא הפסק. כך עלינו גם "להסמיך לגאולה – זו של הספרים – תפילה". תפילה לפדיית הספרים שעוד נותרו בגלות, ובעיקר תפילה לפדיית עם ישראל בקרוב בגאולה. ובוודאי יקבל הקדוש ברוך הוא את תפילתנו ביום זה שבו אירעה גאולת הספרים, ונזכה במהרה לגאולה השלימה.
(ע"פ שיחת אור לה' טבת תשנ"ב)
ו' טבת (1.1)
תוקף בלתי מוגבל
מפגש טעון במיוחד בין שני האחים יהודה ויוסף, מתואר בפרשת השבוע, פרשת "ויגש". יהודה, שלא הייתה לו כל עמדה שלטונית, עמד בתוקף רב מול יוסף (שלא ידע כי הוא אחיו), שהיה המשנה למלך מצרים וכל הסמכויות בידו. תוקף זה של יהודה הוא גדול אף מתוקפו של יוסף. תוקפו של יוסף היה רק במסגרת הטבע – הוא נבע מהמינוי שקיבל מפרעה להיות המשנה למלך. ואילו תוקפו של יהודה שלא להתחשב במגבלות הטבע, נובע מהקשר העצמותי שלו עם הקדוש ברוך הוא, שלמעלה מכל גדרי הטבע.
תוקף זה של יהודה, נתן את הכוח לישראל להחזיק מעמד בגלות מצרים. ובתוקף זה נבוא לגאולה השלמה, בה יהיה "דוד עבדי (משבט יהודה) נשיא להם לעולם".
התוקף שלנו בקיום התורה והמצוות צריך להיות כמו התוקף של יהודה. תוקף שאינו מוגבל במגבלות העולם, אלא הוא נובע מעצם מהותנו כיהודים. תוקף זה הוא שיביא אותנו ואת העולם כולו אל הגאולה.
(ע"פ דבר מלכות ויגש תשנ"ב סעיף י)
ז' טבת (1.2)
די לבכי
כאשר נפגשו האחים יוסף ובנימין, לאחר שנים רבות בהן לא ראו זה את זה, הם נפלו איש על צווארי אחיו בבכי. חז"ל אומרים שיוסף בכה על חורבן בתי המקדש שהיו בחלקו של בנימין, ואילו בנימין בכה על חורבן משכן שילה שהיה בחלקו של יוסף.
מדוע בכה כל אחד מהם רק על חורבן מקדשו של השני ולא על חורבן המקדש שלו – משום שכאשר מדובר על המקדש שלו, אין מקום לבכי. יש לעמול ולהתייגע, לתקן את המצב, ולהגיע לבניין מחודש של המקדש. רק כשמדובר על מקדשו של הזולת, כשהדבר תלוי בזולת, אז צריך לבכות ולהצטער עמו בצרתו.
מכך לומדים אנו שאין להסתפק בצער ובבכי על קושי הגלות. עלינו לפעול במלוא המרץ, על מנת לזכות תיכף ומיד לגאולה הקרובה.
(ע"פ לקוטי שיחות כרך ח"י עמ' 841 ואילך)
ח' טבת (1.3)
סוד כמוס
כולנו מכירים את הפתגם "נכנס יין – יצא סוד". משמעותו הרוחנית של פתגם זה היא שעיסוק ב"יין" של התורה – תורת החסידות המכונה גם "יינה של תורה" – גורם לגילוי ה"סוד" הכמוס והשמור ביותר, ביאת הגאולה האמיתית והשלימה.
(ע"פ לקוטי שיחות חלק טו עמ' 404)
ט' טבת (1.4)
בלי קנאה ותחרות
בגאולה הקרובה ישרור בעולם שלום מוחלט. תכונות שליליות, כדוגמת קנאה ותחרות, לא תהיינה מצויות כלל. זאת משום שלימוד התורה יהיה אז בעיקר בפנימיות התורה, בה נמצאת שלימות השלום. כדברי הזוהר הקדוש שבפנימיות התורה אין קושיות ואין מחלוקות.
החלק הנגלה של התורה, בו אנו עוסקים בעיקר בזמן הגלות, בא בעיקר בכדי לברר ולזכך את העולם. ולכן הוא "מתלבש" בגדרי העולם בכדי לבררו ולזככו. זו הסיבה שבחלק הנגלה שבתורה מצויים קושיות ואף מחלוקות בין הפוסקים – בכדי להיכנס לגדרי העולם לבררו ולזככו. אולם כשיסתיים הבירור והזיכוך, תאיר התורה בטהרתה ללא קושיות ומחלוקות. וזה יביא שגם התנהגותנו בעולם בימות המשיח, תהא מתוך שלום ואחווה בשלמות וללא מחלוקות כלל.
(ע"פ הדרן על הרמב"ם ש"פ ויגש תשמ"ט הערה 45)
י' טבת (1.5) צום עשרה בטבת, ייהפך לששון ולשמחה
יום התחלת המצור על ירושלים
לנקות את בן המלך
יום זה נקבע ליום צום, משום שבו "סמך מלך בבל על ירושלים" והתחיל המצור, שהביא בסופו של דבר לחורבן בית המקדש.
אולם למרות הצער על החורבן, מתגלה דווקא ביום זה גם הקשר העצמי והאהבה של הקדוש ברוך הוא לעם ישראל.
ניתן להבין זאת בעזרת משל, ממלך הרוחץ בכבודו ובעצמו את הלכלוך של בנו יחידו. למרות שהרחצה והשפשוף גורמים לבן לסבל – הם נעשים אך ורק מתוך אהבתו העצומה של המלך אל בנו. "שווה" למלך לגרום לבנו צער זמני, בכדי שיהיה נקי וראוי להתגלות מעלתו הנפלאה כבן מלך.
כן הדבר גם בנוגע לחורבן בית המקדש. הצער והקושי שנגרמו על ידי החורבן, אינם רק כדי להענישנו ח"ו – אלא הם נעשו מתוך אהבתו הגדולה של הקדוש ברוך הוא לעם ישראל. הוא יתברך חפץ שנתנקה ניטהר ונתעלה להיות מאוחדים עמו יתברך בגאולה.
בגאולה הקרובה תתגלה מהותם האמיתית של ימי הצום. ולכן ייהפכו ימים אלו לששון ולשמחה. אז יובהר לכולנו שדווקא בהם באה לידי ביטוי אהבתו הגדולה של הקדוש ברוך הוא לבניו, בני ישראל.
(ע"פ שיחת ש"פ בלק תשנ"א)
י"א טבת (1.6)
צער עמוק
כשירד יעקב למצרים אומר לו הקדוש ברוך הוא "אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה" (בראשית מו, ג). דברים נועדו להרגיע את יעקב, שהצטער על כך שנאלץ לרדת לגלות מצרים.
אם בזמנו של יעקב, כאשר הגלות רק החלה, היה יעקב מצטער כל כך – על אחת כמה וכמה כאשר עברו כל כך הרבה שנות גלות וסבל, ועדיין לא נושענו – כמה אנו צריכים להצטער על שהותנו בגלות כל רגע נוסף.
צער זה, על הגלות המתארכת כל כך – עלינו לבטא בקריאה ובדרישה מן הקדוש ברוך הוא "עד מתי"? שלח לנו את הגאולה!
צעקה ודרישה זו מזרזת ומקרבת עוד יותר את הגאולה השלימה ע"י משיח צדקנו במהרה בימינו ממש.
(ע"פ לקוטי שיחות כרך ל' עמ' 532)
י"ב טבת (1.7)
זרעו בחיים
בפרשת השבוע, פרשת "ויחי", מתוארת פטירתו של יעקב אבינו. אך חז"ל אמרו ש"יעקב אבינו לא מת". הם מוכיחים זאת ממה שהפסוק משווה את יעקב לזרעו, ו"מה זרעו בחיים, אף הוא בחיים". הכוונה בזה היא שחייו של יעקב משתקפים בזרעו – כשרואים את צאצאיו של יעקב ממשיכים בחיים של תורה ומצוות ללא הפסק, זו הוכחה מוחלטת שהוא עצמו חי. כי אילולא היה יעקב עצמו חי, לא היו צאצאיו יכולים לחיות חיים אמיתיים. כלומר, התנהגותם כראוי של "זרעו" מגלה את הנצחיות של חיי יעקב. ולכן היא מביאה את החיים הנצחיים לכולנו בגאולה השלמה.
זו גם הסיבה שהמילה "זרעו" היא גם מלשון זריעה – אנו "זורעים" מעשים טובים ומקיימים את מצוות ה', ובכך מביאים ל"צמיחה" של החיים הנצחיים בגאולה הקרובה.
(ע"פ דבר מלכות ש"פ ויחי תשנ"ב סעיף י"א)
י"ג טבת (1.8)
להתחבר לנשיא
הכוונה ב"יעקב אבינו לא מת" היא לחיים נצחיים גם בגשמיות. כדברי רש"י שרק "נדמה להם שמת, אבל חי היה". וכפי שאומר ה"אור החיים" שיעקב אינו נחשב כמת אלא רק כנרדם וישן.
כשם ש"יעקב אבינו לא מת", כן הדבר לגבי נשיא דורנו, שהוא ממשיך בחיים נצחיים ללא שום שינוי. שהרי המילה נשיא היא ראשי תיבות של המילים: "ניצוץ של יעקב אבינו". וכפי שהודגש כמה פעמים שבדורנו במיוחד עוברים לחיים הנצחיים של הגאולה ללא הפסק בינתיים.
אצל נשיא הדור הדברים מתקיימים בפשטות. וכאשר אנשי הדור מתקשרים ומתבטלים אליו, נפעל הדבר גם אצלם, וכולנו מגיעים מיד לחיים הנצחיים גם בפשטות בגאולה השלמה.
(ע"פ דבר מלכות ש"פ ויחי תשנ"ב סעיף י"ב)
י"ד טבת (1.9)
להזדרז ו'לטרוף'
לפני מותו של יעקב הוא ברך את כל אחד מבניו. הברכה לבנימין היא "בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף" (בראשית מט, כז). ברכה זו מהווה מסר לכל אחד מאיתנו, בפרט בתקופה בה אנו מצויים כיום, בסיום הגלות. עלינו לנצל כראוי את רגעי הגלות האחרונים, ו"לטרוף" ולחטוף כמה שיותר מצוות ומעשים טובים, כדי למהר ולזרז את הגאולה בקרוב ממש.
(ע"פ לקוטי שיחות כרך כה עמ' 482)
ט"ו טבת (1.01)
הברזל מוכן
בנייתו של בית המקדש הראשון נעשתה ע"י שלמה המלך, אך אביו דוד כבר החל להתכונן לכך. דוד המלך רכש את השטח עליו הוקם המקדש ואסף אוצרות רבים ורכוש רב כדי שממנו ייבנה המקדש ויוכנו הכלים. בין שאר הדברים שהכין דוד, היתה כמות עצומה של ברזל, "מאה אלף ככרים". והרי בבנין בית המקדש הראשון לא השתמשו בברזל כלל. מכאן ניתן להסיק כי את הברזל הכין דוד המלך – המכונה גם "דוד מלכא משיחא" (מלך המשיח) – לבניין בית המקדש השלישי שייבנה ע"י המלך המשיח, בו ישתמשו אף בברזל.
(ע"פ דבר מלכות ש"פ ויחי תשנ"ב סעיף ו')
ט"ז טבת (1.11)
קיום השבועה
לפני הסתלקותו של יעקב מן העולם ביקש יעקב מבנו יוסף "ונשאתני ממצרים" לארץ ישראל. ויוסף אכן נשבע לו שיוציא את גופו ממצרים ויישאהו לארץ ישראל.
על יסוד דברי האריז"ל ש"יוסף" מרמז על הקדוש ברוך הוא, ניתן לומר כי בשבועה זו נכללת גם שבועתו של הקדוש ברוך הוא לעם ישראל, בניו של יעקב, שיוציא אותנו מהגלות וייקח אותנו לארץ ישראל.
לפי זה, במילים "ונשאתני ממצרים", מודגשת זעקתו של כל יהודי, שאינו רוצה להיות בגלות אפילו רגע אחד נוסף. רצונו הפנימי של כל יהודי הוא להיות עכשיו בארץ ישראל בגאולה השלמה. עלינו להיות במצב תמידי של זעקה "ונשאתני ממצרים" – וזעקה זו עצמה תביא מיד את הגאולה השלמה.
(ע"פ לקוטי שיחות כרך כה עמ' 472 הערה 73)
י"ז טבת (1.21)
להתאחד ולזכות
את הדרך לזכות לגאולה רומזת לנו התורה במילים אותם אומר יעקב אבינו לבניו לפני פטירתו "הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (בראשית מט, א): על ידי "האספו", שנתאסף יחד מתוך אחדות ישראל – נזכה להגיע לאחרית הימים, בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.
(ע"פ לקוטי שיחות כרך כה עמ' 192)
י"ח טבת (1.31)
הנה המשיח
בהגיע רגע הגאולה, יאחז הקדוש ברוך הוא את כל אחד מישראל בידו ויעלה אותו לארץ ישראל ולבית המקדש. וכל יהודי מכריז, תוך כדי שהוא מראה באצבעו ואומר: "הנה נשיא דורנו, הנה משיח צדקנו"!
(ע"פ דבר מלכות ש"פ ויחי תשנ"ב סעיף י"ב)
י"ט טבת (1.41)
לצאת ממצרים בשלמות
השבת אנו מתחילים את חומש "שמות", הפותח במילים "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה". המדרש אומר "על שם גאולת ישראל נזכרו כאן". כלומר, כבר כאן, בעת הירידה למצרים, ניכר שכל מטרת הגלות היא אך ורק בשביל היציאה ממצרים, כדי שיקבלו את התורה בהר סיני. יותר מזה, הגאולה ממצרים כוללת בתוכה גם את הגאולה השלמה. אם כן, כבר מהרגע הראשון של הירידה למצרים היה ברור שהירידה עצמה אינה רק בשביל העליה אלא חלק מהעליה, שלב בלתי נפרד מהגאולה השלמה.
ובפרט בדורנו, הדור האחרון לגלות והדור הראשון לגאולה, שנשיא דורנו הודיע והכריז שכבר הגיע זמן הגאולה וכבר סיימו את הכל, אפילו את "צחצוח הכפתורים" – ישנה אפוא הבטחה גמורה בתורה כי גם המבוגרים שבינינו עוברים לחיים הנצחיים של הגאולה "בלי הפסק בינתיים".
(ע"פ דבר מלכות שמות תשנ"ב)
כ' טבת (1.51)
יום פטירתו של רבינו משה בן מימון – הרמב"ם
להצטרף ללימודים
ביום זה, יום הסתלקותו של הרמב"ם, יש לקבל החלטה טובה להצטרף ולחזק את לימוד הרמב"ם בכל יום, באחד ממסלולי הלימוד: אם ללמוד שלושה פרקים ליום, שאז מסיימים זאת במשך כשנה. אם פרק אחד ליום, לסיים פעם בשלוש שנים. או לימוד קצר בספר המצוות, המיועד גם לנשים וילדים (על פי חלוקה מסודרת שניתן לקבלה בבית חב"ד). במיוחד יש להגביר את הלימוד בשני הפרקים האחרונים בהלכות מלכים של הרמב"ם – הלכות מלך המשיח.
ע"י לימוד זה נזכה – אחרי שכבר זכינו ל"בחזקת שהוא משיח" – שכבר יהיה "משיח בוודאי", כאשר "יבנה מקדש במקומו, ויקבץ נדחי ישראל, ויתקן את העולם כולו" בגאולה השלמה.
(ע"פ דבר מלכות ש"פ שמות תשנ"ב סעיף יד)
כ"א טבת (1.61)
ללא הפסק בינתיים
החשיבות המיוחדת שיש לגאולת מצרים באה לידי ביטוי בכך שהתורה מצווה אותנו (דברים טז, ג) "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת-יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ". חכמים מבארים את המילים "כל ימי חייך": "ימי חייך" – העולם הזה, "כל ימי חייך" – להביא לימות המשיח". משמעות הדברים בדורנו היא שאנו נעבור מיד מ"ימי חייך" בעולם הזה, ל"כל ימי חייך" בימות המשיח. שהרי דורנו הוא הדור הראשון לגאולה, ולכן לא יהיה הפסק כלל בין העולם הזה לימות המשיח.
(ע"פ דבר מלכות ש"פ שמות תשנ"ב)
כ"ב טבת (1.71)
לחיות את העתיד
בדברי חז"ל אלו – "כל ימי חייך – להביא לימות המשיח" – יש גם משמעות עכשווית. כלומר, כבר עתה עלינו לפעול בכדי להביא את ימות המשיח אל תוך חיינו. כלומר, שזכירת יציאת מצרים צריכה להיעשות באופן כזה, שאנו לא רק זוכרים אותה כמאורע שהתרחש בעבר. אלא אנו מזכירים שזה קשור ומביא אותנו אל הגאולה השלימה, שהיא מהווה את שלמותה של גאולת מצרים. "כל ימי חייך" צריך לחיות עם "להביא לימות המשיח".
(ע"פ דבר מלכות ש"פ שמות תשנ"ב סעיף ו')
כ"ג טבת (1.81)
בחיות ובשמחה
קיום המצוות צריך אמנם להיעשות מתוך קבלת עול, רק בגלל שכך ציווה הקדוש ברוך הוא. אך כשיודעים שע"י מעשינו ועבודתנו אנו מקרבים את ביאת המשיח – הזמן הנפלא בו נחוש קשר הדוק לקדוש ברוך הוא, ורק טוב גשמי ורוחני נפלא יהיה מנת חלקנו – אזי קיום המצוות נעשה בחיות יתירה ובהידור גדול, ומתוך ציפייה ובקשה לבואה של הגאולה עכשיו. קיום המצוות באופן כזה מוביל לכך שמיד אנו נגאלים.
(ע"פ לקוטי שיחות חלק כ"א עמ' 91)
כ"ד טבת (1.91)
לראות את דבר ה'
יום ההילולא של רבי שניאור זלמן מליאדי – אדמו"ר הזקן בעל התניא והשולחן ערוך – מייסד חב"ד
בתקופת פטירתו של בעל התניא, ניטשה מלחמה קשה בין צרפת, בראשות נפוליאון, לבין רוסיה. אדמו"ר הזקן מסר את נפשו עבור ניצחונה של רוסיה. הוא חשש שהמתירנות שהביא איתו נפוליאון, תגרום לירידה בקיום תורה ומצוות. תוך כדי הבריחה מצבא צרפת, חלה ונסתלק.
אולם בדורנו, בכוחו של נשיא הדור, העולם כולו כבר מוכן לגאולה, וגם צרפת, שהייתה שיא הקליפה, הפכה למרכז של יהדות וחסידות. ועד שאפילו ההמנון שלה הפך להיות ניגון חסידי על המילים "האדרת והאמונה – לחי עולמים". ולכן ברור שהגאולה עומדת לקרות בכל רגע ממש.
לפני פטירתו התבטא בעל התניא ואמר שאין הוא רואה את תקרת הבית אלא רק את "דבר ה'" שמחייה את התקרה.
כיום, גם אנו יכולים לטעום מעין הראייה הנפלא הזו על ידי לימוד התניא והחסידות, ובפרט בענייני משיח וגאולה. לימוד כזה גורם לאדם לראות בעיני השכל את האלוקות. אומנם, לראייה בפועל ממש כמו זו של בעל התניא נזכה גם אנו בגאולה, בקרוב ממש.
(ע"פ דבר מלכות ש"פ וישב תשנ"ב)
כ"ה טבת (1.02)
מאכל האמונה
אחד מהתפקידים שיוטלו על אליהו הנביא, יהיה לגלות את 'צנצנת המן' – אותו מאכל מופלא שאכלו בני ישראל במדבר. משה רבינו נצטווה להניח ממנו צנצנת אחת למשמרת לדורות הבאים. ואכן, בתקופת הנביאים השתמשו בצנצנת זו לחזק את ביטחונם של עם ישראל בקב"ה. ה'מן' מדגיש כי פרנסתו של יהודי מוקצבת לו מהשמיים, ואין לו לדאוג. עליו רק לעשות את ה'כלי' בדרך הטבע לפרנסתו, והיא תבוא בקלות וביעילות כמו ה'מן' שבא מן השמיים. בבוא הגאולה נזכה לחזות באותו 'מן' מופלא ממנו ניזונו ישראל במדבר כארבעים שנה.
(ע"פ לקוטי שיחות כרך ל"א עמ' 19)
כ"ו טבת (1.12)
הרבי עומד להיכנס
כל אדם, כשעומד לידו אדם מכובד, ובפרט שר חשוב או נשיא, הוא משתדל להתנהג בהתאם. הרבי מליובאוויטש שליט"א מלך המשיח אומר כי כך עלינו לחוש כל הזמן: "הידיעה שתכף ומיד נכנס כ"ק מורי וחמי אדמו"ר נשיא דורנו … ומביט על כל אחד ואחד מהחסידים והמקושרים, לבחון מעמדו ומצבו – מעוררת ופועלת לסיים ולהשלים (לקראת הגאולה) … את כל מעשינו ועבודתינו".
בשבת זו אנו מברכים את חודש שבט. בחודש זה חלים הימים הבהירים י'–י"א שבט – יום ההילולא של הרבי הריי"צ (רבי יוסף יצחק. הרבי הקודם) ויום קבלת הנשיאות של הרבי שליט"א מליובאוויטש מלך המשיח. הבה נתעורר יחדיו בכל הכוחות והחושים להיות מוכנים לקבל את פני האורח החשוב והגדול – הרבי שליט"א מלך המשיח, שמגיע כל רגע לגאול את כולנו בגאולה השלמה.
(ע"פ דבר מלכות ש"פ וארא תשנ"ב סעיף יא)
כ"ז טבת (1.22)
בזכות האבות
בתחילת פרשתנו נאמר "וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב … וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם. לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' ". מבואר על כך בחסידות, שזו הייתה תשובה על טענת משה "למה הרעות לעם הזה". והקב"ה עונה שלאבות הקדושים הוא לא התגלה בשמו המיוחד, שם הוי'. אולם בזכות גלות מצרים, יתגלה הקב"ה לבני ישראל במתן תורה בשם הוי'.
למרות שלאבות לא התגלה הקב"ה בשמו המיוחד, אולם ההתגלות המרוממת לבנים הייתה מבוססת על פעולתם של האבות לפני מתן תורה. וזהו שאומר הפסוק "לָכֵן" – בזכות עבודתם הנפלאה של האבות – אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה'."
גילוי אלוקי מופלא עוד יותר של שם הוי' יתרחש בגאולה הקרובה. גילוי שיהיה גבוה ונעלה יותר גם ממה שהיה במתן תורה. אולם גם גילוי זה יתרחש בזכות ההשקעה והמאמץ של בני ישראל בכל הדורות שקדמו לו.
(ע"פ דבר מלכות ש"פ וארא תשנ"ב)
כ"ח טבת (1.32)
יום ההולדת של הרבנית חנה, אמו של הרבי שליט"א מלך המשיח
"פרעה" שבקדושה
נאמר "זה לעומת זה עשה האלוקים" – כנגד כל מדרגה של קדושה ישנה מדרגה דומה של טומאה. פרעה מלך מצרים מסמל טומאה גדולה ביותר. כנגד "פרעה" של טומאה קיימת דרגת "פרעה" בקדושה, שהיא מדרגה נעלית ביותר. כדברי הזוהר ש"פרעה" הוא מלשון "אתפריעו כל נהורין" – אור אלוקי כה גדול, שהוא כאילו "פרוע" ללא הגבלה כלל.
פרשתנו מתחילה במילים "בֹּא אֶל-פַּרְעֹה". הזוהר הקדוש אומר כי המילים "בא (ולא "לך") אל פרעה" משמעותם היא כי הקב"ה הולך יחד עם משה אל פרעה. כלומר, כדי להכניס את משה אל "פרעה" שבקדושה, לאור האלוקי המופלא כל כך – לוקח הקב"ה בעצמו את משה ומביא אותו, בהיותו בגופו הגשמי, לקבל אותה התגלות אלוקית מופלאה של "פרעה" שבקדושה, התגלות המרוממת לחלוטין מן העולם. ה"בא אל פרעה" שבקדושה היה הכנה לקבל את התורה. ושלימות הגילוי של "פרעה" שבקדושה תהיה בגאולה השלימה.
(ע"פ דבר מלכות ש"פ וארא תשנ"ב סעיף ח)
כ"ט טבת (1.42)
מי מתגעגע
עיקר התשוקה והגעגועים אל הגאולה הם דווקא מצד הגוף. שהרי הנשמה לא חשה כל כך את ההעלם וההסתר על האור האלוקי הקיים בעולם, ודווקא הגוף חש בכך יותר. זהו גם החידוש העיקרי של זמן הגאולה, שהגוף הגשמי עצמו יחוש אלוקות, והעולם הגשמי דווקא יהיה המקום בו תשרה השכינה.
(ע"פ דבר מלכות ש"פ בא תשנ"ב סעיף יד)
