ועל פי זה יש לבאר מה שמצינו דווקא לגבי הארון ש""מקום ארון אינו מן המדה" (יומא כא, א. ועוד), שהי' שם גילוי אלקות ונסים גלויים יותר מבשאר המשכן. ולכאורה, הרי בכל המשכן שורה הקב"ה, ומדוע ענין זה הי' רק בארון?
אך לפי האמור שעיקר ענינו של הארון הוא שבו "התורה נתונה", הדבר מובן. כי, באופן הייחוד בין הקב"ה להנבראים, הנה היחוד הכי נעלה הוא על ידי התורה.
כי, בקיום המצוות, אף שהאדם מקיים את רצון הקב"ה, מכל מקום האדם והמצוה אינם מתאחדים, ולדוגמא יד העוסקת בנטילת לולב הנה אף שביד זו קיים רצון הקב"ה, מכל מקום אין היד עצמה מתאחדת עם הקב"ה בעצמו.
מה שאין כן בלימוד התורה מכיון ש"אורייתא וקוב"ה כולא חד" הנה בהבנת דבר תורה, על ידי שחכמת ה' בקרבו, שורה הקב"ה בעצמו בשכלו של האדם. ונמצא, ששכל האדם בעצמו מיוחד עם הקב"ה (וראה בזה בארוכה תניא פ"ה).
וזהו גם החילוק בין כללות המשכן והארון עצמו:
הארון, מכיון שבו "התורה נתונה", לכן הי' שם יחוד ואיחוד הכי נעלה בין הקב"ה להנבראים, ומשום כך -"מקום ארון אינו מן המדה" ‑ שבתוך "מקומו" ו"מדתו" שרתה השכינה בגלוי, אבל בשאר המשכן, אף שגם שם שרתה השכינה אבל לא הי' בזה האיחוד שעל ידי התורה, ולכן לא שרתה שם שכינה באותו אופן כמו הארון.
(ע"פ לקוטי שיחות חט"ז עמ' 434 ואילך)
