ששת ימים – שבת, וביום השביעי – שבת שבתון!
בתחילת פרשתנו ויקהל כתוב "ששת ימים תיעשה מלאכה, וביום השביעי יהי' לכם קודש שבת שבתון לה'" (לה, ב).
ויש לבאר זה על פי דרך החסידות:
כתוב בתהלים (קכח, ב) "יגיע כפיך כי תאכל". ופירושו, שכאשר עוסק האדם במלאכתו לפרנס עצמו ובני ביתו הרי זה צריך להיות רק עם "כפיך" – בכח המעשה, ולא להשקיע ראשו בזה, "יגיע ראשך" (ראה לקוטי תורה שלח מב, ד. ועוד). כי באמת אין מזונות האדם באים מהעסק והמסחר, כי אם הקב"ה הוא הזן ומפרנס את העולם כולו, והעסק אינו אלא "כלי" ו"אמצעי" שעל ידו משפיע הקב"ה פרנסתו.
וכאשר יכיר האדם בזה שהפרנסה מגיעה מהקב"ה, אזי יבין שגם אם יתעסק במסחרו ביגיעה יתירה לא ירוויח יותר ממה שהקב"ה רוצה להשפיע לו, וממילא לא ישקיע ראשו במלאכתו, אלא יעסוק בזה עם כח המעשה בלבד, ורק מה שמוכרח הוא לעשות בכדי להכין 'כלי' בדרך הטבע להשפעת הפרנסה.
וזהו פירוש "ששת ימים תיעשה מלאכה" – שדייק הכתוב לומר "תיעשה" ולא תעשה, כי תיעשה פירושו שהמלאכה נעשית בדרך ממילא, ומרומז בזה שהמלאכה שהאדם עושה אינה באופן של "תעשה" – בהשתדלות ויגיעה, אלא האדם אינו משקיע את עצמו בהעסק, והמלאכה נעשית כאילו מאליו וממילא, בלי השתדלות ועשיי' יתירה.
וכאשר המלאכה נעשית באופן כזה, שאינו משקיע ראשו בהעסק, אזי הרי הוא כל השבוע בבחינת שבת – "א שבת'דיקע איד", שהרי על השבת כתוב ש"לעולם יראה אדם בכל שבת כאילו כל מלאכתו עשוי'" (שו"ע אדמו"ר הזקן סי' שו סכ"א), וזה שעסקו במלאכתו הוא בבחי' "תיעשה" מעצמה, הרי הוא רואה עצמו "כאילו כל מלאכתו עשוי'" בכל ימי השבוע.
ועל כן נאמר בהמשך הכתוב, שכאשר "ששת ימים תיעשה מלאכה" אזי "ביום השביעי יהי' לכם קודש שבת שבתון", כי כל השבוע הוא בבחינת שבת, וכאשר מגיע "יום השביעי" אז נמשך תוספת קדושה "שבת שבתון".
(ע"פ לקוטי שיחות ח"א עמ' 187 ואילך)
