טור לפרשת בא

כותרת: רק מצוה אחת

– "יהודי, הנחת תפילין היום?".
– "לא, תודה".
– "אולי בכל זאת?".
– "אם היית יודע מה אכלתי היום, לא בטוח שהיית מציע לי להניח תפילין!".
זהו דו-שיח שמשקף דילמה נפוצה. האם יש ענין שיהודי שאינו שומר מצוות יקיים מצוה באופן חד פעמי? מה התועלת בכך שמקיימים 'רק מצוה אחת', מבלי לשמור על אורח חיים דתי?
מצב דומה למדי קיים בפרשת השבוע. מדובר שם על בני ישראל, שהיו מוקפים בתרבות המצרית ושקועים בעצמם בעבודת אלילים. ואז, כהכנה למכה האחרונה העומדת לנחות על מצרים, מכת בכורות, בני ישראל מצטווים בשתי מצוות – לעשות ברית מילה ולאכול את קורבן הפסח.
לכאורה, היה מתבקש שה' ימתין עד לאחר יציאת מצרים. כאשר בני ישראל יהיו משוחררים מעול העבדות – מתאים יותר ללמד אותם את התורה באוירה רגועה, ואז לדרוש מהם לשמור מצוות. מדוע היה כל כך דחוף לתת לבני ישראל שתי מצוות בעודם בתוך הלוע המצרית?
בכל זאת, אנו רואים שה' נתן לבני ישראל שתי מצוות בעודם במצרים, כדי שלא יהיו "עירומים ממצוות" (כדברי רש"י). שכן, יציאת מצרים אינה רק מעבר טכני ממקום למקום, אלא זה תהליך מהותי של התהוות עם ישראל. וכדי להפוך לעם חדש, היה צורך להתנתק באופן מוחלט מהתרבות המצרית. רק כך תהיה זו יציאה אמיתית ממצרים.
בדיוק לשם כך ניתנו לבני ישראל שתי מצוות, אחת כנגד "סור מרע" ואחת כנגד "עשה טוב". מצות קרבן פסח סייעה לתהליך עזיבת הרע, שכן הכבש היה אליל מקודש במצרים העתיקה, בבחינת "פרה קדושה". עצם לקיחתו ושחיטתו בפומבי, יצרה ניתוק מהתרבות האלילית של מצרים. במקביל, בני ישראל עסקו גם ב"עשה טוב" ועשו ברית מילה, כדי ליצור את הברית הנצחית בין ה' לבין עם ישראל.
כשם שבני ישראל נדרשו לקיים מצוות בודדות עוד לפני היציאה ממצרים, אף אנו לא צריכים לחכות לשינוי גדול כדי לקיים מצוה אחת. כי מעשה טוב אינו סובל דיחוי.
נכון, זו מצוה אחת ויחידה, אבל יהיה לה המשך. ההיסטוריה הוכיחה – הכול התחיל עם שתי המצוות שקיבלנו במצרים, בהמשך כבר נוספו עשרת הדיברות, ולבסוף 613.

ולקינוח בדיחה על תפילין