ב״ה

ממתק לשבת פרשת ויקרא תשע״ו

התנא הגדול רבי עקיבא, היה בתחילת דרכו רועה צאן, איש פשוט שאפילו לא ידע קרוא וכתוב, הוא התחתן עם בתו של אחד מעשירי ירושלים, לאחר חתונתו הפצירה בו אשתו רחל, שהאמינה ביכולותיו, שילך ללמוד תורה, עקיבא היה מאד סקפטי, ״בגיל 40 את רוצה שאתחיל ללמוד לקרוא?״ שאל בפליאה, אך רחל לא ויתרה והוא יצא לדרכו בחששות גדולים, באמצע הדרך ראה עקיבא סלע גדול שבמרכזו נפער חור עגול, שאל שם עקיבא את אחד האנשים, מי הצליח לעשות חור כזה גדול בסלע?, אמרו לו שים לב יש מים שמטפטפים כאן וכך נוצר החור, חשב עקיבא שהם צוחקים עליו, עמד אחד האנשים והסביר לו ״אמנם המים רכים אבל טיפה ועוד טיפה שמטפטפות בהתמדה מצליחות לחדור אפילו אבן קשה״ אמר עקיבא לעצמו, אם סלע כל כך חזק, לא יכול לעמוד בפני ההתמדה של טיפות המים העדינות, גם ליבי הקשה יימס בפני התמדתי בלימוד התורה, ובסוף היא תחדור אליו, הלך ללמוד תורה ונהיה לגדול בדורו.
***
השבוע אנחנו מתחילים לקרוא את ספר ויקרא המדבר על הקרבנות שהוקרבו בבית המקדש, את הקרבת הקורבנות התחילו וסיימו כל יום עם קרבן התמיד, קרבן התמיד היה קרבן זול שהיה מורכב מכבש אחד ומעט שמן, קמח וסולת, כל עם ישראל היו שותפים במימונו של קרבן זה, וכך יצא שבזכות זה שכל אחד שילם סכום קטן פעם בשנה, היה הקרבן נקרא גם על שמו והיה שותף בקרבן ה"תמיד", ונחשב לו כאילו הוא תמיד במצב של הקרבת קרבן ,ובזכות זה היה מתברך.
***
גם היום עבודת הקורבנות קיימת בנפשנו, ומקרבן התמיד אנחנו לומדים שלא דורשים מהאדם לתת לקב"ה את כל מה שיש לו, אבל את הקצת שהוא נותן שייתן מכל הלב ובשמחה! וכמו ש״קרבן התמיד״ הוקרב רק בבוקר ובערב ובכל זאת הוא נקרא ״תמיד״, כך גם אצל האדם, למרות שבסדר היום שלו יש הרבה דברים שלאו דווקא קשורים עם הקרבת קרבן רוחני כזה או אחר, הרי שהשעה שהוא מקדיש ללימוד התורה, או ההתנדבות השבועית שלו לעזור לזולת, הם צריכים להיות החלק המרכזי של חייו ועליו להרגיש שבזה הוא עסוק תמיד, אך כדי שיוכל להרגיש כך עליו להתמיד ולעשות את זה כדבר קבוע! ולא כמשהו מזדמן רק כשיוצא לו.