בפרשתנו פנחס נאמר בנוגע לחלוקת הארץ "אך בגורל יחלק את הארץ" (כו, נה), שחלוקת הנחלות לא תהי' על פי סדר שכלי כי אם על פי הגורל. והנה, "ארץ ישראל" ברוחניות מורה על כללות עבודתו הרוחנית של האדם כמבואר בספרים (ראה תורה אור ריש פ' וישב), ואם כן, גם חלוקת הארץ מורה על התחלקות עבודותיהם של ישראל, איש איש ועבודתו את קונו השייכת לנשמתו באופן פרטי.
ולכאורה ייפלא, הרי עבודת האדם מוכרח שתהא מסודרת ומיוסדת על פי השכל, כפי הוראות התורה בסדר נכון, ואיך יעבוד עבודתו על פי "גורל" בלא סדר מסודר?
ויש לבאר זה על פי מה שמבואר בספר התניא (חלק אגרת הקודש ס"ז) שיש לכל איש ישראל מצוה מיוחדת שהיא שייכת במיוחד לנשמתו, וכדברי רז"ל "אבוך במאי הוי זהיר טפי" (שבת קיח, ב. וראה שער הגלגולים הקדמה טז. ספר הגלגולים פ"ד). ושייכות מצווה זו דווקא לאדם ולנשמה פלונית אינו מושג וידוע לנו, כי אם "למעלה מבחינת הדעת, שכך עלה במחשבה לפניו יתברך", וכמשל לזה מביא שם: "ודוגמתו למטה, הוא בחינת הגורל ממש".
ואם כן, נמצא שעניין הגורל הקובע עבודתו של אדם, אין הכוונה שתהא עבודתו בלא טעם ודעת ובלא סדר, כי ודאי צריך לעבוד את השי"ת על פי שכל וסדר התורה, אלא שמכל מקום ישנו העניין המיוחד שבו צריך להיות "זהיר טפי", ועניין זה אין אדם יודע מדוע שייך במיוחד אליו, כי "אך בגורל יחלק את הארץ" – שחלוקת עבודתו המיוחדת לו היא על פי גורל שלמעלה משכל.
וכיצד ידע האדם מהי העבודה המיוחדת אליו ונוגעת לשורש ופנימיות נשמתו, הנה הבחינה לזה היא, שהיצר הרע מנסה בכל כחו למנעו לעסוק דווקא במצווה זו ונותן בזה העלמות והסתרים רבים. ולכן, כשיראה יהודי אשר בבואו לקיים מצווה מסוימת עומדים לנגדו מניעות ועיכובים יתר על הרגיל, אות היא אשר מצווה ועניין זה שייך אליו במיוחד, ודווקא על כן מעמיד היצר מניעות ועיכובים לנגדו כי עניין זה דווקא ירוממנו ויקרבנו להשי"ת.
ובמילא ברור, אשר בראות האדם את ההתנגדות הגדולה לקיום אותה מצווה, אל לו להיכנע להניח לאותה מצווה ח"ו, כי דווקא אותה מצווה שאין לו שייכות אלי' על פי השכל, היא היא המצווה השייכת אליו במיוחד, שהרי "אך בגורל יחלק את הארץ", שעבודתו המיוחדת של כל יהודי מגיעה דווקא "בגורל" – באופן שאינו מבין כיצד הוא שייך אלי', ושייכותו למצווה היא על פי הגורל שלמעלה מטעם ודעת.
(ע"פ לקוטי שיחות ח"ב עמ' 346 ואילך)
