הדין בחביתי כהן גדול הוא שצריך להקריב בכל יום מנחה "מחציתה בבוקר ומחציתה בין הערביים".
וכשמת הכהן גדול ולא מינו אחר תחתיו נחלקו רבי יהודה ורבי שמעון (מנחות נא, ב) "משל מי הייתה קריבה". לדעת רבי שמעון קריבה משל ציבור, ואילו לדעתו של רבי יהודה קריבה משל יורשים.
ויש לומר שיסוד פלוגתתם היא בטעם מנחת חביתין של הכהן הגדול:
בנוגע למנחת חביתין מצינו שני טעמים. בספר החינוך ביאר הטעם "לפי שהכהן הגדול הוא השליח בין ישראל לאביהם שבשמים . . ולכן ראוי לאיש כזה להיות לו קרבן מיוחד תמיד כמו תמידי הציבור", ולפי ביאור זה יוצא שמנחת חביתין היא כמו קרבן ציבור (אלא שהכהן הגדול הוא שליח הציבור). אך כמה ממפרשי טעמי המצוות ביארו שהמנחה קשורה לכהן הגדול עצמו (ולדוגמא האברבנאל על הפסוק הביא כמה וכמה טעמים ומהם: "כדי להכניס לפני ה' בענוה ובסימני דלות" כו'. וגם הטעמים האחרים שהביא שם קשורים לכהן הגדול עצמו. עיי"ש). ולטעם זה הרי הוא כקרבן יחיד.
ויש לבאר שבזה נחלקו ר' יהודה ור' שמעון שר' שמעון סובר כטעם החינוך שזה כקרבן צבור ולכן סובר שאם מת באה משל צבור, ור' יהודה סובר שנחשב כקרבן יחיד ולכן כשמת באה משל יורשים.
[ועיין בלקוטי שיחות איך שעל פי זה יש לבאר גם הטעם שרבי יהודה צריך הוכחה לכך שנוהגת לדורות מה שאין כן לדעתו של ר' שמעון שברור לו שנוהגת לדורות ולא צריך לזה לימוד].
(ע"פ לקוטי שיחות חכ"ב עמ' 21 ואילך)
