על הפסוק "אשה כי תזריע וילדה זכר" (יב, א) אומרת הגמרא "אשה מזרעת תחילה יולדת זכר איש מזריע תחילה יולדת נקבה"(נדה לא, א).

בלקוטי תורה(פרשתנו כ, א ואילך) מבאר כ"ק אדמו"ר הזקן נ"ע מאמר חז"ל זה על דרך החסידות:

"איש" מוסב על הקב"ה, ו"אשה" על כנסת ישראל.

בשעה ש"איש מזריע תחילה", היינו כשיהודי מתעורר באהבת ה' על ידי התעוררות מלמעלה, שהקב"ה, ה"איש", עורר אותו לעבודת ה', בלי יגיעה והשתדלות של האדם, אזי "יולדת נקבה", שאהבתו את ה' לא תהי' בשלימות, ש"נשים דעתן קלה" (קידושין פ, ב), כי אם בבחינת "אהבה זוטא".

ורק כאשר "אשה מזרעת תחילה", שישראל, ה"אשה", מתייגעים להתקרב אל השי"ת בכחות עצמם, אזי "יולדת זכר", שהאהבה להקב"ה הבאה על ידי זה היא מדריגה נעלית באהבה הנקראת "אהבה רבה".

ויש לומר הטעם לזה שהעבודה בכח עצמו דווקא היא המביאה לאהבה גדולה יותר:

תכלית בריאת העולם הוא ש"נתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים" (ראה תנחומא נשא טז, תניא פל"ו). והיינו, שבעולם הזה התחתון והגשמי ישכון ויתגלה אורו יתברך.

ובמילא, כאשר האדם עובד את הקב"ה רק כתוצאה מהתעוררות שלמעלה, אין ה"תחתון" נעשה דירה להקב"ה, כי האדם החומרי באשר הוא עדיין לא התעורר לעבודת ה', ועבודתו היא רק מכח ההתעוררות שמתגלה עליו מלמעלה.

דווקא כאשר עובד את עבודתו בכוח עצמו, הרי הוא מביא את השכינה לשכון בתחתונים, כי הוא מעלה את עצמו ואת גופו הגשמי לעבוד את הקב"ה. ומכיון שבזה מקיים רצון בוראו, הרי הוא מגלה "בחינה ומדריגה גבוה" של הקב"ה, ו"על ידי זה יערה עליו רוח ממרום להיות האהבה בבחינת אהבה רבה" (לשון הלקו"ת שם).

(ע"פ לקוטי שיחות חי"ב עמ' 70 ואילך)