לעשות ולא לבכות!
בפרשתנו ויגש כתוב "ויפול על צאוריו ויבך על צואריו עוד" (מו, כט), והיינו, שכאשר פגש יוסף את יעקב , בכה יוסף. אך יעקב לא בכה, ופרש"י שזה הי' מפני ש"הי' קורא את שמע". והנה בזהר הקדוש פירש שבכיית יוסף הייתה "דבכון כלא על מקדשא דאתחריב" (זהר ח"א ריא, סע"א), והיינו, שבכיית יוסף הייתה מפני חורבן בית המקדש. וא"כ צריך ביאור, מדוע לא בכה איתו יעקב? ואיך יתכן הדבר שלא נתרגש יעקב ונטרד מחורבן בית המקדש, והי' יכול בשעה זו לקרות את שמע בכוונה?
ויש לומר הביאור בזה:
ענין הבכי' הוא רק בכדי להקל על הבוכה. שהרי אין בכחה של בכי' לתקן משהו בדבר הגורם את הבכי', אלא שהבכי' מרגיעה את רוחו של המיצר ודואג. ומזה מובן, שאם יש ביד האדם לתקן את הדבר בפועל, אין מקום לבכי' אלא צריך הוא לעסוק בתיקון הדבר בפועל.
ולכן, יוסף, שבית המקדש לא היתה בחלקו, אלא בחלקו של בנימין, לא הי' ביכלתו לתקן את החורבן, וממילא בכה וירווח לו. אך יעקב, שהוא אביהם של כל ישראל, ובמילא בית המקדש הי' בחלקו, לא בכה, אלא עסק בתיקון ובנין בית המקדש בפועל.
וזהו מה שהי' "קורא את שמע", כי ענין בית המקדש הוא שיהי' "בית מוכן לקרבנות" (לשון הרמב"ם ריש הל' בית הבחירה), שענין הקרבנות הוא להקריב "מכם קרבן לה'" (ויקרא א, ב), והיינו, שיקריב האדם את עצמו לה' (ראה לקו"ת ויקרא ב, ב). ולכן קרא יעקב קריאת שמע, כי ענין קריאת שמע הוא ג"כ כמו ענין הקרבנות, שענינו אהבת ה' "בכל נפשך" – "אפילו נוטל את נפשך" (ברכות סא, ב), וכמו שאמרו חז"ל "כל הקורא קריאת שמע כו' הרי זה כאילו הקריב עולה כו' וזבח כו'" (ברכות יד, ב).
(ע"פ לקוטי שיחות ח"י עמ' 148 ואילך)
