אודות מעשה המקושש שמדובר על זה בסוף פרשתנו, נאמר בתוספות (ד"ה אפילו, בבא בתרא קיט, ב): "מעשה המקושש היה כו' מיד אחר מעשה מרגלים, דאמר במדרש דלשם שמים נתכוון, שהיו אומרים ישראל, כיון שנגזר עליהן שלא ליכנס לארץ ממעשה מרגלים, שוב אין מחויבין במצות. עמד וחילל שבת, כדי שיהרג ויראו אחרים".
ויש לעיין, מהו הטעם לזה שחשבו בני ישראל שמשום שנגזר עליהם שלא להכנס לארץ, אינם מחויבים במצוות, ומדוע יפטרו מחיוב המצוות בשביל זה?
ויובן זה על פי המבואר בספרים (ראה לקו"ת ריש פרשתנו, ועוד) שהטעם לזה שרצו המרגלים להשאר במדבר הוא כי רצונם היה לעסוק כל היום בתורה כמו שהורגלו במדבר, ולא רצו ליכנס לארץ ישראל לעסוק גם בקיום מצוות מעשיות, שהרי יצטרכו לזרוע את שדותיהם וכיו"ב, ולהתחייב בתרומה ומעשר ובשאר המצוות.
ועל פי זה חשבו ישראל שמכיון ש"נגזר עליהן שלא ליכנס לארץ ממעשה מרגלים", הרי זה סימן ש"אין מחוייבים במצוות", שהרי כנ"ל קיום מצוות מעשיות היא עבודת "ארץ ישראל".
ועל זה בא סיפור המקושש להורות, שאף אם "לשם שמים נתכוון", ומחשבתו ושכלו היו שלמים עם הקב"ה ותורתו, מכל מקום מכיון שלפועל חילל את השבת במעשה, נתחייב סקילה. והוא הדבר בנוגע לאלו שנשארו ב"מדבר", שעל אף שרוב עסקם היה בתורה ובענינים רוחניים, מכל מקום הרי גם הם "מחוייבים במצוות", שעיקר עבודתם הוא לקיים את המצוות במעשה.
(ע"פ לקוטי שיחות חכ"ח עמ' 93 ואילך)
לעילוי נשמת
מרת איטא פייגא בת ר' אברהם ע"ה
ספיטעצקי
נפטרה כ"ה סיון ה'תשס"ב
תנצב"ה
