טור לפרשת לך לך

כותרת: מיהו יהודי?
כשאנחנו שיחקנו בגן, הוא חיפש את אלוקים…
הוא, כלומר אברהם אבינו, התחיל בגיל שלוש לשאול מי מנהיג את העולם. האם זו השמש? הירח? הכוכבים? – לא, זה לא הם, חשב אברהם הצעיר. הוא חיפש וחקר, עד שהגיע למסקנה כי אלוקים מנהיג את העולם.
בגיל ארבעים, אברהם התחיל להפיץ את ההכרה בא-ל אחד לכל האנושות. הוא עשה סבב הרצאות ועימותים פומביים, וכן כתב מאמרים רבים בנושא. כך ניפץ דעות אליליות קדומות, ואף ניפץ פסילים ששכנו בבית תרח אביו. עקב כך, המלך נמרוד איים שיזרוק אותו לכבשן האש אם לא יחדל להאמין בה'. אברהם מסר את נפשו וקפץ לתוך האש. בנס הוא ניצל.
מן הסתם אתם מצפים שבשבת הקרובה תשמעו את הסיפורים הללו בקריאת התורה. זהו, שלא. פרשתנו מדלגת על הכול ומתחילה לספר על ציווי ה' לאברהם כאשר היה כבר בגיל 75 – "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, אל הארץ אשר אראך". התורה פשוט מתעלמת מכל ההישגים שלו במשך 75 שנה.
ולא בכדי. ההתעלמות של התורה נועדה לשדר מסר חשוב מאוד על מהותו של אברהם אבינו, ובכך על מהותו של כל יהודי – שלך ושלי.
נכון, עד גיל 75 אברהם הספיק להכיר בה' ולעשות דברים מיוחדים. אבל הכול היה פרי פילוסופיה אנושית שלו. זו היתה הכרה שכלית מוגבלת;
בגיל 75, אברהם עבר מהפך אישי. ה' יצר איתו קשר מלמעלה ואמר לו מה לעשות. לראשונה, נוצר קשר אמיתי בינו לבין ה', קשר בלתי מוגבל.
לכן התורה מתעלמת, בכוונה תחילה, מהעבר העשיר של אברהם עד גיל 75. ללמדנו, שהייחודיות של אברהם בתור יהודי לא התחילה בהבנתו השכלית, אלא בהתבטלותו המוחלטת לצו האלוקי.
בעצם, יש כאן אמירה לכל יהודי. יהודי אינו אמור לבסס את הקשר שלו עם הבורא על הבנה ורגשות אישיים, אלא על קיום מצוות ה'. קודם כול התבטלות מלאה לרצון ה', ורק אחר כך הבנה שכלית.
ובשתי מילים: "נעשה ונשמע".