בתחילת פרשתנו עקב נאמר "והיה עקב תשמעון" (ריש פרשתנו), ודרשו על כך רז"ל (תנחומא כאן) שבתיבת "עקב" מרומז שישראל שומעים ל"מצוות קלות שאין בני אדם משגיחין בהן אלא משליכין אותן תחת עקביהן".
ויש לבאר זה בעבודת האדם לקונו:
ב"משליכין אותן תחת עקביהן" אין הכוונה לאלו שאינו מקיימים המצוות הקלות ח"ו, אלא באלו שמסכימים לקיום המצות הקלות, רק ש"משליכים" את זמן קיומן ללאחר זמן עד לאחר ה"עקב".
טוענים הם שעבודת השי"ת חייבת להיעשות בסדר מסודר, ועל כן בתחילת העבודה יש לדאוג ולהבטיח קיומן של "מצוות חמורות" שהם ראשית ו"ראש" בעלייתו הרוחנית של האדם, ורק לאחר שעומד איתן במצוות אלו, יכול להשתדל גם בקיום מצוות שאינן חמורות ביותר אך סמוכות ל"ראש", ובוודאי שבשלב זה אינו חושב עדיין על מצוות "קלות" ועד למצוות שנחשבות ל"עקב" וסוף כל המצוות.
והנה, אם כי על פי השכל טענה זו נכונה היא, הרי שלאמיתתם של דברים אין הדבר כן, ואדרבא:
יסוד ועיקר גדול בעבודת האדם לקונו, שכל עסקו בקיום המצוות אינו מתחיל בחשבון שכלי שמבין סיבת קיום המצוות ונחיצותן, אלא באמונה תמימה בבורא ברוך הוא ובקבלת עול מלכות שמים לקיים ככל אשר יגזור בין אם יבין בשכלו בשכל ובין אם יהיה כחוקה בלא טעם. וכאשר היסוד לקיום המצוות הוא האמונה וקבלת עול מלכות שמים, הרי אין כל הפרש וחילוק בין מצווה חמורה לקלה, שכולן מצוותיו של מלך הן והוא כעבד המקיים מצוות אדונו מבלי לנסות להתחקות אחר מטרותיהן ומעלתן, ובעיניו כל הציוויים שווים וחשובים, כקטן כגדול.
ועל כך אומר הנביא (ישעי' מב, יט ורד"ק שם) "מי עוור כי אם עבדי", שהמקיים את המצוות בלא כל חילוקים מכונה בפי בני אדם "עוור" ר"ל, משום שאינו מתנהג באופן מושכל ומסודר אלא כעיוור ההולך בלא דעת, אך באמת הרי זה אופן העבודה של "עבדי", שמקיים את המצוות כעבד המשרת את אדונו בלא חשבונות, ואזי גם מצות של "עקב" – "תשמעון", ובאופן שווה לשאר המצוות.
(ע"פ לקוטי שיחות חי"ט עמ' 89 ואילך)
