לעולם לא יאכל אדם
אלא שהוא רעב
ולא ישתה אלא שהוא צמא
ולא ישהה נקביו אפילו רגע אחד
הרבה פעמים קשה לנו להבדיל בין רעב ממשי, לבין רעב פסיכולוגי שנוצר עקב גירוי פסיכולוגי או רפלקס מותנה. החוכמה האמיתית היא לאכול רק כשהגוף שלנו באמת רעב, ולאכול רק את מה שהוא באמת צריך. אחת האמרות המפורסמות ביותר של הרמב"ם טוענת שבבוקר צריך לאכול כמו מלך, בצהריים כמו נסיך ובערב כמו אביון. הוא מוסיף ומדגיש שכשמתעורר הצורך לבקר בחדר השירותים, אין שום סיבה לדחות זאת, ואפילו עלול להיגרם לגוף נזק בשל דחיית המשעה באופן קבוע.
אמנות התזונה הבריאה, על-פי הרמב"ם, יש בה עקרונות בולטים: על האדם לאכול אך-ורק מזון בריא, שמביא לו תועלת ושאין בו שום נזק. עליו להשתמש במזון, באופן כזה שהוא יתעכל כראוי ולא יהיה לו לרועץ.
בלשונו (הלכות דעות, פרק ב'): "לא יאכל אדם עד שתתמלא כריסו אלא יפחות כמו רביע משביעתו". עודף מזון בקיבה גורם לכך שחלק ממנו אינו מתעכל כראוי; בנוסף לכך נוצר לחַץ אל כיוון הסרעפת, הגורם קשיי נשימה ודופק מהיר.
הרמב"ם מתייחס גם לשתייה, ומציע שלא לשתות בשעת הארוחה: "ולא ישתה מים בתוך המזון אלא מעט מהול ביין" (שם, פרק ד') [אולי כוונתו למיץ-ענבים?]. השתייה בעת האכילה מדללת את מיצי העיכול ומפריעה לתהליך העיכול. שתייה כזו גורמת גם אכילת-יתר.
אחד התנאים לעיכול תקין של המזון הוא: אחרי הארוחה, יש לתת לגוף מנוחה מוחלטת.
פעילות גופנית אפשרית ורצויה לפני הארוחה, אבל לא אחריה: "לעולם כשיאכל אדם ישב במקומו […] ולא יהלך ולא ירכב ולא יגע ולא יזעזע גופו ולא יטייל עד שיתאכל [יתעכל] המזון שבמעיו, וכל המטייל אחר הליכתו או שייַגע הרי זה מביא על עצמו חולאים רעים וקשים." (הלכות דעות, פרק ד')
