זה סיפור על ילד.
ילד טוב שמעולם לא הרביץ, מעולם לא רב עם אף אחד, תמיד ויתר גם כשלא היה צריך, ילד ביישן, ילד שותק.
הוא היה ילד טוב במונחים של אנשים, אבל הוא הסתכל על עצמו לא במונחים של טוב, הוא רצה לפעמים לצעוק, להגיב, לקלל, להוציא לפעמים את הכעס שחש כלפי החברה, כלפי ההורים, לפעמים כלפי האחים שהציקו , ואולי גם כלפי המורה לחשבון שהיה נותן תמיד תרגילים קשים, הוא היה מקנא בחברים שלו שידעו מידי פעם להתחצף ולהביע את דעתם, לא! מבחינתו הוא לא היה ילד טוב, היה לו רע! ומאד.
****
כשגדל והייתה לו את החברה הראשונה, הוא היה מאושר, הוא ראה עצמו כנורמלי, כשווה בין שווים.
הנה, למרות שאין לי בטחון עצמי בכלל, יש בנות שרוצות אותי, והנה יש לי חברה מקסימה. אני בסדר גמור, הרגיע את עצמו.
בטחונו העצמי נבנה לאט לאט, הוא היה מאושר וחש עצמו פתאום שפוי בעולם של שפויים ולא נטע זר ולא נורמלי.
השבר הגדול הגיע, כשרותי. חברה שלו, עזבה אותו.
והוא בכה, אוהו כמה הוא בכה. בבוקר של אחרי הוא לא יכל מאין אונים אפילו לעשות לעצמו את החביתה שהיה מכין כל בוקר, הוא איבד את התאבון, הוא טבל כמה עוגיות בכוס קפה השני שהכין לעצמו והסתפק בזה.
****
במשך הזמן, קובי, שעליו מתבסס סיפורינו הפך להיות אדם עצבני ואכול רגשות, כל פניה איליו הפכה אותו לקפיץ בלתי משוחרר, כל רעש הרגיז אותו, וחיוך היית רואה ממנו פעם בחודשיים.
באיזה יומולדת של חבר אליה הוזמן, ישב קובי לבדו על הבר הארוך והמעוגל , אחרי סיבובי השלום שלום לכולם, אמירת מזל טוב לבבית פלוס חיבוק לחתן השמחה, ונשיקות בלחי לבנות שהכיר. מהרהר בעצמו ישב, כשהוא מתעסק בנייד שלו, גולש בפייסבוק, מחרטט את עצמו לדעת בקבוצות ווצאפ, משועמם. שלפתע הרגיש תזוזה בכסא לידו.
כשניתק ממחשבותיו שם לב לרעש סביבו, הבר כבר היה מלא, כוסות שקשקו, אנשים צעקו, מהומת ערב יצרי ומלא שמחת חיים, והוא בתוך כל זה מרוכז בעצמו ובמחשבותיו.
****
הוא הרים את עיניו אבל בצורה ישרה כדי שהמתיישב, ולא משנה מי זה לא יקלוט שהוא מתעניין בו, הוא קלט בזווית עיין שזו בחורה, ריח בושם מוכר מאד נשב מכיוונה, הסקרנות הרגה אותו.
הוא היה חייב לראות מי זו.
להפתעתו היא הייתה זרה גמורה, הוא נזכר שהריח היה שייך לרותי, אותו בושם, הבין לפתע והנהן לעצמו.
טוב, אם התיישבה פה מישהי שאני לא מכיר, זה הזמן להכיר, הרהר לעצמו וזרק לה משפט "אהלן, אני קובי, מי את?" ומיד הוסיף "בבקשה!" למראה פניה המופתעות מהגישה הישירה.
היא חייכה. "אני אסנת – נעים מאד" אמרה והושיטה לו את ידה ללחיצת יד רשמית.
הוא לחץ את ידה במעט חוזק גברי, מכיר את הכללים להרשים, אך החזיר את עיניו לנייד כשבטחונו העצמי עזב אותו לפתע, בשביל מה עשיתי את זה? מה אני אגיד לה עכשיו? חשב לעצמו.
להפתעתו, אסנת קלטה את מחשבותיו ופנתה איליו בשאלה, והוא מיד הרגיש שהיא בעניין שלו, "אז מה אתה עושה פה? באת להתחיל עם בחורות?
"האמת שלא" צחקק, "אבל אם יצא והכרתי אותך אז זה היה שווה לבוא".
"אני פה ביומולדת של חבר" הוסיף כאילו זה אמור לתרץ על מה באמת הוא עושה פה.
כמעט הוא הוריד את עיניו חזרה כשאסנת המשיכה ואמרה "נו, אז הכרת אותי, רוצה לזוז מפה?"
הוא לא היסס לרגע "כן, רק אני אלך לומר שלום לחברים, דקה אחת אני חוזר".
****
את מה שאסנת עשתה בשבילו הוא לא ישכח כל חייו, האמונה שהיא נתנה בו, העובדה שהיא זאתי שהציעה לצאת מהבר החזירה לו בבת אחת את כל בטחונו העצמי שאבד.
הוא באותו רגע החליט על רצונו להיות איתה כל חייו, כזאת בחורה אני צריך הרהר לעצמו, אחת עם אומץ לא כמו כל האלה שאני צריך לרדוף אחריהן.
יום למחרת כבר התקשר אליה ואמר לה שהוא רוצה להיפגש בערב.
ומאז בצעדים זהירים אך נחושים ביסס לעצמו את הזוגיות יחד איתה.
הוא מצידו העריץ אותה על כל מילה שהיא אמרה, וקיבל תמיד את דעתה ללא עוררין, מעולם לא הרים עליה את הקול גם כשחשב שצריך, מעולם לא עורר ויכוח מצידו, וכל היום חשב רק עליה.
כשיצא לו לחשוב אחרי תקופה על הקשר שלהם שנבנה ועל האהבה העצומה והכבוד שהוא רחש לה ועל כל ההתרחשויות הקטנות שלהם במהלך הקשר, הוא הבין , שלא מחוסר בטחון עצמי הוא איתה ועושה בשבילה, אלא בכל הבטחון העצמי שהיה לו בזכותה הוא השתמש בו לטובתה, הוא נזכר בכל הפעמים שהיה מגן עליה ועל צדקת דרכה במקרים שונים, בכל הפעמים שהוא עומד לעזרתה ככל שידרש, וגם בפעמים שהוא עומד על דעתו כשחשב שהוא צודק ולא וויתר , ובזה שאסנת גם הרוויחה גבר עם עמוד שדרה ולא חלש כמו גברים אחרים שהכיר.
היא בנתה לו את החיים.
והוא אהב אותה מאד.
אהב אותה עד אין קץ.