בפרשתנו (לה, א-ב): "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל, ויאמר אליהם אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם. ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה'". ופירש רש"י: "הקדים להם אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן, לומר שאינה דוחה את השבת".
וצריך להבין: כדי להבהיר ולהזהיר שגם מלאכת המשכן אינה דוחה את השבת, די להזכיר את חיוב השביתה בשבת. אך מה עניין "ששת ימים תעשה מלאכה" לכאן?
ויש לבאר ע"פ דרך החסידות:
ב"ויקהל משה" – מלבד המשמעות הפשוטה שהקהיל את העם לצוותם על מלאכת המשכן – נרמז גם שמשה רבנו מאחד את בני ישראל והופך אותם ל"קהל" אחד.
עלול יהודי לחשוב שביום השבת, שכולו קודש לעבודה רוחנית, אזי ביכולתו להתאחד עם חברו. אבל ב"ששת ימי המעשה", שטרוד בעמלו וטורח בפרנסתו, וחושש שמא חברו יסיג את גבולו וכד', או אז אינו יכול להתאחד. זהו שאומר הכתוב "ויקהל משה . . ששת ימים תעשה מלאכה" – גם ב"ששת ימים" על עם ישראל להיות בבחינת "ויקהל", באחדות.
אך יש מקום גם לטעות הופכית – אומר יהודי לעצמו שבששת ימי המעשה, כאשר מתעסק בעניינים חוליים ובמילי דעלמא, לא אכפת לו להתאחד עם יהודי נוסף, לחשוב עליו ולהקדיש לו מזמנו. אבל ביום השבת "יהיה לכם קודש שבת שבתון לה'" – ביום השבת חפצו ורצונו ללמוד, להאריך בתפילה ולעסוק בעבודת ה' באופן שישנו רק "הוא" ו"בורא העולם", והזולת עלול להפריע לו בכך. אומר לו הכתוב לאותו יהודי: הציווי על אחדות עם ישראל הוא בכל עת. גם "ביום השביעי" אשר "יהיה לכם קודש שבת שבתון לה'" – גם אז צריך להיות "ויקהל", להתאחד עם יהודי אחר.
(ע"פ תורת מנחם חל"ט עמ' 203 ואילך)
תגובה אחת
אנשים עובדים כדי שיהיה להם מה לאכול ואוכלים שיהיה להם כח לעבוד. אז מה התכלית? מתנה טובה נתן לנו הקב"ה. את השבת! יום אחד שבו אנחנו עוצרים הכל! לא רק שלא עובדים אלא מנתקים כל קשר לעבודה. לא מתכננים גם עבודה. לא מדברים שיחות עבודה. כלום. ניתוק גמור – על מנת לאפשר לנפש ולנשמה לצבור כח ולהתחזק מבחינה רוחנית – האדם ומשפחתו. השבת היא מקור הברכה.