במ"ב (42) מסעות נסעו בני ישראל ממצרים, כמסופר בתחילת פרשתנו: מסעי "אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים" וגו'. וכבר תמהו בזה (לקוטי תורה פרשתנו פח, ג), שמכך שנקט הכתוב לשון "מסעי" הכולל כל המסעות, משמע שבכל אחד מאותם מ"ב מסעות "יצאו מארץ מצרים", ולכאורה תמוה, הלא "מארץ מצרים הוא רק יציאה ונסיעה ראשונה שנסעו מרעמסס לסוכות", ומהו שנוקט הכתוב לשון רבים "מסעי בני ישראל", וממשיך אשר בכל אלו "יצאו מארץ מצרים"?
ויש לבאר זה בדרך הפנימיות:
"מצרים" הוא מלשון מיצר, והיינו, שמשמעותו הפנימית של מצרים היא גדר המונע ומגביל, ובעבודת האדם רומז "מצרים" על מצב שבו עבודתו היא מוגבלת במיצרים וגדרות, שמגיע רק עד דרגה מסוימת ואינו מתקדם למעלה גבוהה יותר, וצריך האדם לצאת מן המיצר אל המרחב, ולהתקדם הלאה בעבודתו ית'.
והנה, כאשר זוכה האדם ומצליח "לצאת ממצרים", להתגבר על המניעות בעבודתו ולהגיע לדרגה נעלית יותר, הרי גם לאותו "מרחב" שאליו נתעלה יש דרגות נעלות הימנו, וצריך האדם להתמיד ולעלות מחיל אל חיל. ומכיוון שיכול להתעלות ולהתקדם לדרגה גבוהה יותר, הנה המדריגה שאוחז בה עתה כ"מצרים" תיחשב, כי ביחס למדריגה שיכול להמשיך ולהתעלות אליה, הרי מצבו הנוכחי הוא נחות ומוגבל.
ונמצא שאותה דרגה שנחשבה אצלו אתמול ל"יציאת מצרים" ול"מרחב", תיחשב עתה ל"מצרים" ו"מיצר" לגבי המדריגה שאליה צריך הוא להגיע היום.
ואם כן, הרי עבודת "יציאת מצרים" של האדם אינה מסתיימת לעולם, ותמיד יש לו לאדם מקום לצאת שוב מ"מצרים", ולהתקדם להתעלות ולהתקרב עוד לבורא ית"ש.
ובזה תובן היטב משמעות הכתוב "אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים", שאף שכבר במסע הראשון יצאו ישראל מ"מצרים", מכל מקום גם אותה מדריגה שהגיעו אליה נחשבה שוב כ"מצרים" לגבי מדריגה נעלית יותר, ונמצא שבכל מסע ומסע ישנו הענין ד"אשר יצאו מארץ מצרים", כי בכל מסע יצאו מהמצב הקודם שנחשב כ"מצרים" לגבי הדרגה שנעלית הימנו.
(ע"פ לקוטי שיחות ח"ב עמ' 348 ואילך)
