על הפסוק "שאו את אחיכם מאת פני הקודש אל מחוץ למחנה" (י, ד) מפרש רש"י "כאדם האומר לחבירו העבר את המת מלפני הכלה, שלא לערבב את השמחה". ומצינו שבמעשה זה של "העבר את המת" נצטוו קרובי המת, הלויים.
ומזה יש ללמוד הוראה נפלאה בעבודת האדם לקונו:
כתב הרמב"ם (סוף הל' שמיטה ויובל) "לא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש כו' אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו כו' ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קדש קדשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו כו' כמו שזכה לכהנים ללוים".
והנה איש זה ש"נדבה רוחו אותו" והוא בבחינת "לוי", יכול לחשוב, שמכיון ש"נתקדש קודש קדשים" עליו לעסוק רק בעניני תורה וקדושה, אך בענינים הקשורים ב"סור מרע" ו"לאפרושי מאיסורא" מוטב שיעסקו בזה אלו שעדיין לא נתקדשו קודש קדשים ועדיין לא פרקו מעל צוארם "החשבונות הרבים".
וזה מה שמשמיענו הכתוב, שכדי "לא לערבב את השמחה", שהעולם יהיה מכון ומדור לשבתו יתברך, צריך ל"העביר את המת" ולאפרושי מאיסורא. ובציווי זה "שאו את אחיכם מאת פני הקודש" נצטוו דווקא הלויים. שלמרות שמורמים הם מעם ומובדלים "לעמוד לפני ה' לשרתו ולעבדו" עליהם לעסוק בהעברת האיסור וה"לכלוך", "מלפני הכלה". ורק באופן זה יוכשר העולם להיות מכון ומדור לשבתו יתברך.
(ע"פ לקוטי שיחות חי"ז עמ' 107 ואילך)
