בספר אור המאיר איתא בשם מורנו המגיד ממעזריטש נ"ע, דמה שרדף לבן אחר יעקב אבינו, הוא מפני שיעקב השאיר אחריו אותיות התורה שעדיין לא ביררם והוציאם מלבן, ולזאת הוצרך לבן לרדוף אחר יעקב – ליתן לו את האותיות שנשארו אצלו. וזאת ע"י שניתוספה פרשה בתורה – סיפור רדיפתו אחרי יעקב.
וחזינן מהא, שיכול להיות ענין שבחיצוניות ובפועל הרי-זה לגמרי היפך הקדושה, אמנם בפנימיות הרי הכוונה בזה היא לשם שמים – כדי להוסיף בקדושה.
ע"ד המבואר בספר תניא קדישא, שכאשר יהודי עומד ומתפלל, ועומד לנגדו גוי ומבלבלו – הרי-זה בכדי לעוררו שיוסיף בכוונת התפלה.
כלומר:גם הנכרי בעצמו, מצד שרשו (ששורשו של כל דבר הוא בקדושה) הרי-הוא מרגיש שצריך להוסיף דבר בקדושה; אלא שלהיותו הצינור הממשיך זה – הרי-זה מתבטא באופן שמבלבלו מתפלתו. אמנם בפנימיות – הרי-זה רק להוסיף את הכוונה.
ומכאן הוראה נפלאה בעבודת האדם לקונו:
גם כשישנם העלמות והסתרים על עבודת ה', הנה האמת היא שדבר זה בפנימיותו הוא טוב, ורק בחיצוניותו הרי הוא נראה כדבר המעלים. וכאשר האדם יודע שבפנימיות דבר זה טוב ובאופן כזה עובד את עבודתו, עי"ז נפעל שגם בגילוי יראה כך.
(ע"פ לקוטי שיחות ח"א עמ' 81)
