פרשת וישב דברי תורה, סטטוסים, וידאו ועוד מוכן להפצה

ערב שבת קודש פרשת וישב 🌷 דבר תורה קצר

"ביקש יעקב לישב בשלווה קפץ עליו רוגזו של יוסף" (רש"י).
בשעת עריכת השולחן אצל האדמו"ר מגור ה"בית ישראל" ישב ליד השולחן אחד מן החסידים
לפתע, עלה עליו רוגזו של זבוב אחד הזבוב זמזם בלי הרף סביבו ואף העז לנוח מעט על אפו.
ניסה האיש שוב ושוב להעיפו משם, אולם הזבוב ערך סיבוב קצר וחזר להטרידו. לבסוף כאשר החל העניין להימאס עליו, הניף האיש את ידו והיכה בזבוב שנפל מת על השולחן.
כשראה זאת האיש החוויר כולו, ברגע זה עבר על מלאכה דאורייתא, נטילת נשמה ! ולא פחות ולא יותר עשה זאת על שולחנו של רבו !
הרבי ראה ושתק.
לאחר דקות אחדות התאושש הזבוב
פרש כנפיים ועף.
כשראה זאת החסיד שמח שמחה גדולה שנמנע מחילול שבת.
אמר לו הרבי: היצר הרע דומה לזבוב גם אם אתה משוכנע שמכת המחץ שנתת לו גרמה למותו, הוא עוד רחוק ממוות ועדיין חי ובעוד רגעים אחדים יתעופף כרגיל. והמסקנה גם אם חשבת לרגע שתוכל 'לישב בשלווה' תדע לך שהיצר בבחינת 'קפץ עליו' בכל רגע.

איזו דמות-דיוקן אנחנו? / החלק היומי, פרשת וישב / סיון רהב-מאיר:

כל הורה יודע בתוכו את האמת המאתגרת הזו: אנחנו לא תמיד נהיה לידם וניתן להם יד. לא תמיד נוכל לומר "מותר" או "אסור". חינוך אמיתי הוא לא בגערות של "נו-נו-נו", אלא בהשפעה שלנו על הילדים לאורך שנים. בסוף בסוף צריך להרפות, לתת אמון ולאפשר להם להתקדם לבד.

בפרשת השבוע מתברר כמה עוצמה קיבל יוסף מהחינוך של הוריו. במפגש עם אשת פוטיפר היו ליוסף תירוצים רבים למה לחטוא – האחים שלו זרקו אותו לבור, הוא כבר חי בחברה המצרית, ומי יודע בכלל אם ישוב הביתה אי פעם. אז למה יוסף בוחר נכון? התשובה של חז"ל חזקה מאוד: "דמות דיוקנו של יעקב אביו נראתה לו". במקום אחר מוסיפים חכמינו: "גם דמותה של רחל אמו ראה". ברגעי משבר וספק, יוסף נזכר באבא ובאימא שלו, בערכים שלהם, בבית שלהם, והם היו לו למצפן. החינוך נבחן לא כשההורים באזור, מפקחים מלמעלה, אלא כשהם "דמות דיוקן" חיובית וחזקה שנזכרים בה.

"הורים תקיפים לא יצליחו לחנך לסבלנות, הורים רגזנים לא יוכלו לחנך למתינות, הורים גסי רוח לא יוכלו לחנך לנימוסים, והורים ערמומיים לא יוכלו לחנך לתמימות ויושר. כל הדיבורים אינם עושים רושם על הילד – כמו הדוגמה החיה שהוא רואה אצל הוריו ומוריו".

הרב שמשון רפאל הירש

המגזר זה לא הכול / החלק היומי, פרשת וישב / סיון רהב-מאיר:

נערה מבית דתי סיפרה לי כמה קשה לה להפריד בין טענות שיש לה על החברה שסביבה, לבין התורה עצמה.

להרבה אנשים יש חשבון עם המגזר שלהם. עם החברה שגדלו בה, עם המורים, עם השכנים, עם ההורים. לפעמים הם באמת עברו דברים קשים. אבל אז, בגלל העבר, הם קמים ומחליטים לזרוק את הכול, את כל החבילה, כולל הקדוש ברוך הוא.

ליוסף, בפרשת השבוע, היו את כל התירוצים והסיבות לעזוב. האנשים הכי קרובים אליו שנאו אותו, זרקו אותו לבור, מכרו אותו. הוא היה יכול להחליט לחתוך הכול, וגם לכתוב ספר, לצלם סדרת דוקו ולהתראיין לכל העיתונים בכותרות-ענק על הנטישה. אבל יוסף בחר אחרת.

למרות הכאב, הוא לא זרק את העיקר: את הזהות, את היהדות, את הדבר עצמו. ככל שהמצב שלו התדרדר, הוא רק הלך והתעלה, והחיבור הישיר שלו לאלוקים רק התעצם. הוא התגלגל למצרים, ובמקום לכעוס ולנקום הוא חי שם כיהודי מאמין, מחובר, שכל מי שפגש אותו ידע מה המנוע הפנימי שלו.

סוציולוגיה, מגזר, בני אדם – זה ממש לא הכול. מעבר לאנשים, שיכולים באמת לטעות, יש גם אמת, שעליה יוסף לא ויתר.

ממתק לפרשת וישב תשע"ח

היו פעם שתי נשמות שנפגשו בדרך, אחת בדרכה לרדת לעולם והשניה עם סיום תפקידה ועזיבתה את העולם, פונה הנשמה שיורדת לחברתה שעולה ומבקשת ממנה "תני לי בבקשה טיפ, מה קורה שם בעולם שאליו אני יורדת?" עונה לה הנשמה העולה "תענוג, ב100 שקלים את קונה מזוזה ומקיימת מצווה, שואלת הנשמה היורדת "אם כן למה את כל כך שמחה לעזוב את העולם המדהים הזה?" עונה לה הנשמה העולה "עד שאת משיגה את המאה שקלים האלו הנשמה שלך יוצאת…"

**

בפרשת השבוע אנחנו קוראים על הסיפור המרתק של יוסף והגלגולים שהוא עובר עד להגעתו להיות משנה למלך, למעשה אם נתבונן בסיפורו של יוסף נראה שהסיפור שלו הוא סיפור החיים של כל אחד מאיתנו,
יוסף מתחיל את חייו על מי מנוחות בבית אביו כילדו האהוב של יעקב הוא מקבל כתונת פסים מיוחדת וזוכה ללמוד עם יעקב תורה יום ולילה, זו בדיוק התקופה של הנשמה לפני ירידתה לעולם כשהיא חצובה תחת כסא הכבוד ומתענגת על השם.
השלב הבא הוא הירידה למצריים מקום של טומאה וקשיים, יוסף נמכר לעבד ועובר ניסיונות קשים בבית פוטיפר ובבית הכלא המצרי, זה גם מה שקורה לנשמה בירידתה לעולם כאן היא צריכה להתמודד עם כל מיני קשיים וניסיונות.
אבל בסופו של דבר יוסף נהיה השליט על כל ארץ מצרים והגיע למעמד גבוה מבחינה גשמית אבל גם מבחינה רוחנית התעלה מאוד, קראו לו יוסף הצדיק כי עמד בכל הניסיונות והקשיים שמצרים הערימה עליו והתברר שכל הירידה שלו למצרים היתה כדי לתת לו את הכוחות לעלות למקום אליו הגיע עכשיו, גם אנחנו צריכים לזכור שמטרת ירידתה של הנשמה לעולם הוא לצורך עליה שתהיה באמצעות העמידה בניסיונות וקיום המצוות למרות הקשיים, כך נשלים את העלייה שלשמה ירדנו וכך נכין את העולם לגאולה שלימה שתבוא בקרוב ממש.

שבת שלום ומבורך!

מסרון השבוע – פרשת וישב
זהירות החלקה!

לאחרונה עברתי קורס לרענון נהיגה. אם בעבר חוקי התנועה נראו כמשהו שמפריע לי, פתאום נפל לי האסימון שהחוקים המגבילים האלו הם לטובתי, להצלת חיי.

בפרשת השבוע, אשת פוטיפר ניסתה לפתות את יוסף שוב ושוב. כשאף אחד לא היה בבית, כמעט היא הצליחה. ולמרות שבסוף יוסף התגבר וברח, היא הגישה כנגדו תלונה, והשופטים קיבלו את גירסתה והשליכו אותו לבור על לא עוול בכפו.

ההלכה מעניקה לנו חוקי בטיחות שאומנם מגבילים, אך הם לטובתנו. אחד מכללי הבטיחות החיוניים הוא איסור 'ייחוד' – אסור לאיש ואשה שאינם בני זוג לשהות לבדם במקום כלשהו.

גם ההיגיון מבין שזה כלל מציל חיים:
1. סיטואציה של ייחוד היא כביש רטוב שאפשר בקלות להחליק ולאבד בו שליטה.
2. בנוסף, היא תמיד יכולה להתלונן על דברים שלא קרו, כמו אשת פוטיפר.
3. גם בלי תלונה, הסיטואציה עצמה עלולה לעורר חשד אצל הסובבים.

כי חוקי הבטיחות מצילים חיים!

שבת שלום!
הרב חיים הבר
בית חב"ד שכונה ט' באר שבע

 

 

האירו, הדליקו!

הדרמה המטלטלת, בעיצומה מוצא עצמו יורש העצר המועדף על אביו, מודח על ידי אחיו ונמכר לעבד, מגיעה לתפניתה המדהימה דווקא בנקודה הנמוכה ביותר בה יוסף שוהה בכלא המצרי, הרחק מבית אביו.

במקום להתמכר למסכנות ולחוש קרבן אומלל, בוחר יוסף להביט סביבו ולשאול את חבריו לתא "מדוע פניכם רעים היום"? הם שחים בפניו את חלומותיהם ובאותו רגע הופך יוסף לפותר החלומות, מה שבהמשך מוביל אותו לכהן כמשנה למלך מצרים, וחשוב מכך למושיע הכלכלה העולמית ולמי שהציל את האנושות מחרפת רעב.

הכל התחיל ברגע אחד של שימת לב לזולת!

זהו גם המסר המהמם והמאיר של ה'שמש' בחנוכיה. הנר שמדליק את האחרים, לא רק שמאורו לא נגרע מאומה, אלא הוא מתעלה ומגיע הכי גבוה שיש…

מכירים מישהו שהאור של חנוכה לא מגיע אליו? נא עדכנו וצוות בית חבד ישלים את המשימה.

 

חלום או מציאות?

לשלוחי הרבי בתאילנד, הרב נחמיה וילהלם והרב יוסף קנטור, היה חזון, אותו היה ניתן להגדיר גם כחלום רחוק.

מחקר שהגיע לידיהם העלה כי הפילנתרופים היהודיים הגדולים בעולם ממעטים לתרום למוסדות דת, כיון שהם לא בנויים לסכומים גדולים…

לאור זאת הם הגו רעיון להקים רשת של חמישה בתי חב"ד חדשים למטיילים, וערכו תכנית הקמה מפורטת בתקציב של 5 מיליון דולר. כעת הם כבר היו בנויים לסכומים גדולים וחיכו לנס שיגיע…

כעבור תקופה מקבל הרב קנטור טלפון מידידו השליח בארגנטינה שמספר לו על פגישה שערך עם איל הון, שנחשף לליל סדר למטיילים שנערך בארגנטינה. הוא כה התפעל וביקש מהשליח, הרב צבי גרינבלאט, להכיון עבורו תכנית מידית להקמת 5 בתי חב"ד למטיילים…

הרב קנטור ביקש ממנו להמתין רגע, וכעבור מספר דקות פלט מכשיר הפקס של הרב גרינבלאט בארגנטינה תכנית מוכנה להקמת 5 בתי חב"ד בתקציב של 5 מליון דולר.

וכך התממש ה'חלום' של הרב קנטור, אך בדרום אמריקה, שם הוקמו 5 בתי חב"ד למטיילים ישראלים: בסלבדור שבברזיל, בקוסקו שבפרו, בבארילוצ׳ה ובבונוס איירס שבארגנטינה, ובגואיאקיל שבאקוודור.

פרשת השבוע, וישב, מספרת לנו על חלומותיו של יוסף, אותם קיבלו אחיו בבוז ובספקנות, אך אביו יעקב "שמר את הדבר" והעלה את הדברים על הכתב, וברבות הימים הפך החזון למציאות.

בימים אלה יט-כ בכסלו חוגגים ומציינים רבבות יהודים ברחבי העולם את יום גאולתו של אדמו"ר הזקן, בעל התניא והשולחן ערוך, ויום חגה של שיטת החסידות.
ספר התניא ותורת החסידות מלמדים אותנו להקשיב לחזון הפנימי שלנו. להקשיב לקולה של הנשמה ולהציף אותה החוצה, ובכך להגשים את החלום ולהפוך את העולם כולו למקום מואר יותר, באור של גאולה.

זה הזמן להצטרף אלינו ללימוד בספר התניא ותורת החסידות.

✡

דברים טובים בבית הכנסת 'ותיקים', הפלמח ? כפ"ס:

 

ב"ה

ממתק לשבת פרשת וישב תשע"ט

מספר ד"ר ויקטור פרנקל מוינה, מחבר הספר "אדם מחפש משמעות": זמן קצר לפני שהצטרפה ארצות הברית למלחמת העולם השנייה, הוזמנתי מטעם השגרירות ‏האמריקאית ‏בוינה לבוא ולקבל את אשרת ההגירה שלי. באותו זמן גרתי עם הורי הקשישים ‏בוינה, והאמריקאים כמובן ציפו ‏ממני שאקח את האשרה שלי ואמהר להגר.

ברגע האחרון התחלתי להסס, ‏‏״האם אני יכול באמת לעשות דבר כזה?" פתאום הבנתי מה צפוי ‏להורי, שיתכן שישלחו למחנה ריכוז או למחנה-השמדה. ‏איך אוכל להשאיר אותם סתם כך לגורלם בוינה?
‏בעודי מתלבט מה נכון לעשות הגעתי יום אחד הביתה והבחנתי בחתיכת שיש על השולחן. שאלתי את אבי מה זה?, והוא ‏‏אמר: "אה ויקטור, מצאתי אותה הבוקר באתר שבו עמד בית הכנסת" (לפני שהנאציונל- ‏סוציאליסטים ‏שרפו אותו). "ולשם מה לקחת אותה?" שאלתי אותו. "משום שהיא שבר של הלוחות ‏שהכילו את ‏עשרת הדיברות" ענה.

אבי הראה לי אות עברית מוזהבת החרוטה על חתיכת השיש. "אם זה מעניין אותך" המשיך, "האות העברית הזאת מסמלת קיצור לדיבר אחד מעשרת ‏‏הדיברות". "איזה מהם?" שאלתי בקוצר רוח, ותשובתו היתה: "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ‏‏ימיך על האדמה..". באותו הרגע החלטתי להישאר בוינה עם הורי ולזנוח את עניין האשרה.‏

*

בפרשת השבוע אנחנו קוראים על יוסף שנשלח על ידי אביו לראות מה שלום אחיו הרועים בשכם, כשיוסף בדרך הוא פוגש מלאך בדמות אדם ושואל אותו האם ראה את אחיו? המלאך עונה לו שהם הלכו לחפש דרך להרוג אותו, את יוסף, ולמרות שיוסף מקבל כזו אזהרה ברורה הוא ממשיך בדרכו לראות את שלום אחיו כי יש לו שליחות של אביו, אבל זה לא מובן, א. הרי אם באמת האחים יהרגו אותו לא יצליח בכל מקרה למלא את השליחות ולהשיב לאביו מה שלום אחיו,
וב. הרי מצוות כיבוד אב אינה מהמצוות שעליה אנו אמורים למסור את הנפש ולמה יוסף הולך למרות שהוא יודע מה הסיכון?
מוסבר בתורת החסידות שאפשר להבין את זה על ידי הרמב"ם שכותב שאמנם יש רק שלוש מצוות עליהם נאמר ייהרג ואל יעבור אבל גם בשאר המצוות אם יש משהו שהדור פרוץ בו ולא זהירים בו מספיק הרי שאדם גדול וחסיד רשאי להיהרג ולא לעבור גם על דבר זה כדי לתת לאנשי הדור מסר חזק עד כמה המצווה הזו חשובה.
וכך אפשר להבין למה יוסף מסר את נפשו כשראה שאחיו לא מספיק זהירים במצוות כיבוד אב, כפי שרואים בכמה דברים שלא נהגו כפי רצונו של אביהם, בהריגת אנשי שכם, ובשנאה ליוסף, לכן החליט יוסף שימסור את נפשו וגם אם חלילה יפגעו בו עדיין ילמדו ממנו את חשיבות מצוות כיבוד אב אם.
יהי רצון שנזכה לכבד את הורינו בצורה המלאה והטובה ביותר ובזכות מצווה זו יאריכו ימינו ונזכה לביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.

 

השבת פרשת וישב
(מתוך הירידה מגיעים לשלווה)

על הפסוק "וישב יעקב" אומרים חז"ל: "ביקש יעקב לישב בשלווה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. אומר הקב"ה, לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלווה בעולם הזה?".

לכאורה נראה כי בקשתו של יעקב לישב בשלווה הייתה דבר בלתי-רצוי, והוא אף נענש עליה – "קפץ עליו רוגזו של יוסף". אך אי-אפשר לפרש זאת כך, שהרי יעקב היה אחד משלושת האבות, שהיו בטלים לקב"ה בכל מהותם עד שהם נחשבים ה'מרכבה' העליונה. יעקב הוא אף המובחר שבאבות. מכאן ששאיפתו של יעקב "לישב בשלווה" לא הייתה חיפוש נוחות ושלווה במובן הפשוט, אלא אף היא הייתה חלק מעבודתו את קונו.

יעקב ביקש להביא לעולם את השלווה העתידית, שאליה יגיע העולם בזמן הגאולה. הוא סבר, שעל-ידי עבודתו בבית לבן, ששם עסק בבירור ניצוצות הקדושה שנפלו למטה, כבר קיימת האפשרות שתתגלה בעולם אותה שלווה עתידית. אולם הקב"ה אמר, ששלווה כזאת עדיין אינה יכולה להאיר בעולם הזה – אלא-אם-כן יעבור יעקב את "רוגזו של יוסף".

הדבר יובן בהקדמת הביאור בכך שדווקא יעקב ביקש את השלווה העתידית ולא אברהם או יצחק. זאת, משום שעבודתם הרוחנית של אברהם ויצחק פעלה בעיקר בעולמות הרוחניים העליונים, ולכן היה ברור להם שהעולם הזה אינו יכול להיות כלי לגילוי השלווה העתידית. אולם יעקב, שעניינו 'הקו האמצעי', ה"מבריח מן הקצה אל הקצה", שמחבר את העליונים והתחתונים – הוא שאף לגלות בעולם את השלווה העתידית.

לשם כך ירד יעקב מארץ-ישראל לחרן, ובא במגע עם לבן ועם כל מה שהוא מייצג. ירידה זו הייתה לצורך עלייה, כדי לברר את ניצוצות הקדושה שנפלו למטה, וכדי לחבר את העולם התחתון עם הקדושה האלוקית. לכן "ביקש יעקב לישב בשלווה", כי הוא סבר שהעולם כבר הוכשר לקבל התגלות כזאת.

אמר לו הקב"ה, שעדיין ירידתו של יעקב למטה לא הגיעה עד הדרגות התחתונות ביותר. הלוא גם כשהיה אצל לבן לא הייתה ללבן שליטה עליו (ולכן ביקש לבן: "הגידה-נא מה משכורתך", "נקבה שכרך" וכדומה), וכך גם עשיו לא שלט בו. אבל כדי להגיע לשלווה העתידית יש צורך לרדת עד למטה-מטה, לנקודה שבה היהודי נשלט על-ידי העולם, ובכל-זאת לגבור עליו.

עניין זה הושג על-ידי "רוגזו של יוסף". יוסף "הורד מצרימה", נעשה עבד לפוטיפר, הושלך לבית-הסוהר, וגם כשנתמנה למשנה למלך היה כפוף לפרעה. כך נוצרה הירידה למטה-מטה, וגם מהנקודות התחתונות הללו נתבררו הניצוצות.

לכן דווקא על-ידי הירידה של יוסף למצרים הגיע יעקב לשלווה המיוחלת – "ויחי יעקב", ושבע-עשרה שנותיו במצרים היו שנים של שלווה ונחת, בבחינת השלווה של לעתיד לבוא.

(לקוטי שיחות כרך טו, עמ' 310)

שבת שלום!!!!
מוקדש לזכות הת׳ מנחם מענדל בן נחמה

 

ב"ה  ממתק לשבת פרשת וישב תש"פ 2019

פעם הגיעה שמועה לבעש"ט על עני שיושב בעיירה פלונית וכל ברכותיו מתקיימות, שלח הבעל שם טוב לקרוא לעני כדי לתהות על קנקנו ולהבין מאיפה הכוח שלו, העני מגיע אל הרבי, כשהרבי שואל אותו במה זכית? אומר העני "איש פשוט אני ואינני יודע למה כולם אומרים שברכותיי מתקיימות" ספר לי בבקשה את סיפור חייך, ביקש הבעש"ט והעני מספר "חייט אני במקצועי, יחד עם חייט נוסף היינו עוברים מכפר לכפר ומקבלים עבודות מזדמנות ומזה היינו מתפרנסים, יום אחד פנה אלינו פריץ עשיר מאחת הערים ואמר שבתו מתחתנת וברצונו לבחון את עבודותינו, עשינו לו כמה דוגמאות שמצאו חן בעיניו וקיבלנו עבודה לכמה חודשים עם שכר נאה של 300 רובל לכל אחד מאיתנו, כשסיימנו את העבודה ועמדנו לצאת לדרכנו אמר לנו הפריץ "אולי יעניין אתכם, יש לי כאן בבור משפחה יהודית שהיו חייבים לי הרבה כסף והם כבר נמקים שם בכלא זמן רב, אני יודע שאצלכם היהודים יש מצווה גדולה של פדיון שבויים אולי תרצו לקיים מצווה?" שאלתי אותו בכמה כסף מדובר והוא ענה 300 רובל! התלבטתי לרגע ופניתי לחבר שלי "בא ניתן כל אחד 150 ובאמת נקיים מצווה גדולה" אך החבר אמר לי "עבדתי קשה על הכסף הזה ואני לא יכול לעשות זאת" לאחר מחשבה קלה פניתי לפריץ ואמרתי לו קח את 300 הרובלים שלי ושחרר את המשפחה, המשפחה שוחררה ואני חזרתי לעירי ללא שום כסף, כבר לא היה לי כוח להמשיך לעבוד והתיישבתי ברחוב לקבץ נדבות, עבר לידי יהודי וביקשתי ממנו שיעזור והוא שאל "מה תתן לי בתמורה?" עניתי לו שאני יכול לברך אותו וכך עשיתי, מסתבר שבאותו יום הוא הצליח מאוד, למחרת לפני שיצא לעסקיו בא שוב לתרום ולבקש ברכה ושוב הצליח וכך יצא לי שם של מברך שברכותיו מתקיימות אבל אני לא יודע במה זכיתי" אמר לו הבעל שם טוב "בזכות זה שלא חשבת על עצמיך ורק רצית לעזור ליהודים הקב״ה שלח לך ברכת הצלחה מיוחדת ואין פלא שברכותיך מתקיימות".

בפרשת השבוע אנחנו קוראים על הגעתו של יוסף למצריים לאחר שנמכר לעבד ואחר כך על הגעתו למאסר במצריים, גם בביתו של פוטיפר כעבד וגם בבית הכלא במצריים התורה מספרת לנו על ההצלחה של יוסף אבל אנחנו רואים הבדל בצורה בה מתייחסת התורה להצלחתו של יוסף בשני המקומות.
בבית פוטיפר התורה משתמשת במילים "וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו" ובבית המאסר התורה אומרת "ואשר הוא עושה ה' מצליח" אנחנו רואים שני הבדלים בין הפסוקים, בבית פוטיפר כתוב "כל" אשר הוא עושה ובבית הסוהר כתוב "ואשר" הוא עושה ובנוסף בבית פוטיפר כתוב "ה' מצליח בידו" ובבית הסוהר כתוב "ה' מצליח" ולא כתוב בידו.
מוסבר בתורת החסידות שבהצלחה ישנם 2 רמות, רמה אחת היא שהאדם משיג את מטרתו בכל פעולה בפני עצמה אבל זה עדיין נראה טבעי ורק במבט לאחור אנחנו קולטים שיש כאן הצלחה מיוחדת וברכת ה' על טבעית. הרמה היותר גבוהה היא כאשר לאורך כל הדרך רואים שיש כאן הצלחה על טבעית לא רק בכלל אלא בכל פרט ובהצלחה זו כל מי שרואה יודע שזה לא מעשה האדם אלא מעשיו של הקב"ה.
בבית פוטיפר יוסף היה בביטול של עבד, העבד יש לו מציאות של עצמו ויכולות מיוחדות שלכן לקחו אותו לעבוד אלא שהוא שייך לאדון ומבטל את עצמו בפני האדון, זה עורר את יוסף לביטול ברמה הזו גם כלפי הקב"ה ולכן זכה ברמה הראשונה של הצלחה "וירא אדניו כי ה' אתו" במבט לאחור פוטיפר קולט שיש כאן ברכה מיוחדת "וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו" ההצלחה הנקודתית היתה נראית כאילו הצלחה של יוסף אלא שבסיכום פתאום קולטים שההצלחה היא אלוקית.
בכלא לעומת זאת יוסף היה כאסיר שאין לו כלום מעצמו והוא בביטול מוחלט וזה גרם לו לבטל את עצמו לגמרי לקב"ה, לכן כתוב "ואשר הוא עושה ה' מצליח" כי לא צריך לחכות לתמונה השלימה אלא בכל דבר רואים את ההצלחה השמיימית ולכן גם לא כתוב בידו כי רואים שזה יד ה' ולא יד יוסף.
יהי רצון שנזכה לבטל את עצמינו ולאפשר לברכת השם לשרות בתוכנו בהצלחה גדולה בכל פרט ופרט ובקרוב מאוד נזכה לראות את ההצלחה הגדולה של כל פעולותנו בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש
שבת שלום ומבורך!

 

 

בדיחות לשבת וישב – מילתא דבדיחותא

אסיר וותיק שאל את העציר חדש, שותפו החדש לתא, למה זרקו אותו לכלא. "על יריבות עסקית", השיב לו העציר החדש, "יצרתי את אותם השטרות כמו המדינה…"

איש אחד הגיע לראיון עבודה. המראיין מסתכל בקורות חייו של האיש ושואל, "אני רואה שישבת בכלא. על מה? אם מותר לשאול." האיש מספר, "מתן שוחד." המראיין ממשיך לשאול, "אבל אני רואה שהשתחררת אחרי שבועיים, איך הצלחת להשתחרר כל כך מהר?!" האיש עונה, "מתן שוחד…"

חייל קיבל מאסר עולם בכלא צבאי. "למה קיבלת מאסר עולם", מתעניינים שאר האסירים בכלא, "מה כבר עשית?" החייל מספר להם, "שברתי חלון כשהייתי בתפקיד!" "מאסר עולם בגלל חלון?!", מתפלאים האסירים, "איפה אתה משרת?" החייל הנינוח משיב להם, "בצוללת…"

במחלקה מסוימת בבית חולים, שוכבים באותו החדר שלושה יהודים וערבי אחד. כל יום, מוקדם בבוקר, היה מופיע חב"דניק בחדר ומניח לכולם תפילין. ככה כל יום, עד שמגיע יום שבת, והחב"דניק לא בא! מחכים מחכים שעה, 9:00, 10:00, 11:00 בבוקר והוא לא בא… לבסוף שאל הערבי את חבריו לחדר: "מה זה, היום לא בודקים לנו לחץ דם?"

איך מעצימים ילד?

?
מה העניק ליוסף, נער עברי בודד, יתום מאם, שנמכר לעבד במצרים, את הכוח לעמוד בניסיון הקשה ובפיתוי של אשת פוטיפר, כשאיש אינו בסביבה? 

☕
בדיוק לפני שישים שנה, בחודש כסלו תש"כ (1919) חגגתי את בר המצווה שלי, מספר חיים סולמינסקי מניו-יורק. 

עבור הוריי זאת הייתה התרגשות בל תתואר. אבי איבד את כל משפחתו במחנות וכעת זוכה להתחיל את החיים מחדש ולהכניס את בנו בעול מצוות. 
באחד הערבים הודיע לי כי קבע עבורנו פגישה להתברך מפי הרבי מליובאוויטש. באתי לבית הספר וסיפרתי על כך לחבריי. אחד החברים היה מעודכן ושאל: אתה מוכן למבחן?! – איזה מבחן? אבא לא אמר כלום על מבחן?…

 "תבין, הסביר החבר, הרבי לא מחלק ברכות בחינם, תחילה הוא שואל כמה שאלות על לימודי הקודש בכיתה ואחר כך מעניק את ברכתו". הצבע ירד לי מהפנים. אמנם נחלתי הצלחה בלימודי הליבה, אך לא הרגשתי חיבור למקצועות התורניים. 
לא האמנתי שזה קורה לי. למה אבא צריך לעבור עוגמת נפש כזו מול הרבי? הוא יעדיף לקבור עצמו באדמה…
חזרתי הביתה והתלוננתי שאני חולה ולא אוכל ללכת אל הרבי. אבל אבא התעקש שלא נלך לבר המצווה בלי לקבל ברכה. כל הלילה התהפכתי במיטה והתפללתי שיקרה נס שיפטור אותי מהבחינה. 

הגיע הלילה הגורלי וצעדתי עם אבא ל-770. נכנסנו לחדרו של הרבי ולאחר שיחה קצרה באידיש עם אבא, הרבי הביט בי ושאל איזו מסכת משניות אני לומד? נקבתי בשם המסכת והרבי העלה שאלה אודות משנה מסוימת. אני הרגשתי צמרמורת. זאת הייתה המשנה היחידה בכל ששת סדרי משנה שהייתי בקי בה על בוריה. חודש קודם קיבלתי עונש מהמורה למשנה ונאלצתי לכתוב דף עבודה מפורט על כל חלקי המשנה הזו – ועונש כידוע לא שוכחים לעולם…

לאחר שהשבתי יפה לשאלה הראשונה, הרבי העמיק והעלה שאלה מסובכת יותר, אבל אני הייתי בקי בכל חלקי המשנה. כשיצאתי מהחדר, אבא הניף אותו לגובה ואמר: "ידעתי שנועדת להיות גדול בישראל, אך לא ידעתי שעד כדי כך…"

כך הרבי, בדרכו הייחודית, ידע לקלוע לאותה נקודה חיובית, להעצים את הילד ולשדר לו שהוא מסוגל, גם היכן שהוא חושב שזה קשה. 

וכך בחג החנוכה מזהים אצלנו בית הלל את אותה נקודת אור ומלמדים אותנו לקחת ולהעצים אותה מיום ליום, ובכל יום להוסיף עוד באור. 

בעת הניסיון, אומרים חז"ל, נראתה ליוסף דמות דיוקנו של אביו. 
כל ילד צריך אבא, אמא, מורה, מבוגר אחד שיביט בו ויאמר לו: אתה מסוגל. 

בימים ההם, בזמן הזה, ובסיעתא דשמיא, יש בנו הכוח לחולל נפלאות.