דועה הקושיא על מה שנאמר בתחילת פרשתנו "זאת חוקת התורה", הרי לאחרי זה נאמרו דיני פרה אדומה, ואם כן היה צריך לומר "זאת חוקת הפרה" (ראה אוה"ח הק' כאן, ועוד).
ויש לומר הביאור בזה:
ידוע שהמצוות נחלקו לכמה סוגים, וחוקים הם המצוות שאינם מובנים על פי השכל ומקיימים אותם רק מפני שכן צווה הקב"ה (ראה רמב"ן וספורנו ואתחנן ו, כ, ובכ"מ).
והנה, אף שרוב מצוות התורה אינן בגדר "חוקים" ויש להם טעמים המובנים על פי השכל, הרי ברור הדבר שגם במצוות אלו אין הטעמים עיקרן של המצוות, כי המצוות כולם הם רצונו של הקב"ה, ורצונו ית' נעלה הוא לאין שיעור מהבנה והשגה, ואינו בגדר "חכמה" ו"שכל", ואי אפשר לתת לו טעם.
ונמצא, דזה שישנם טעמים מובנים לכמה מצוות אינו מפני שמצוות אלו אין יסודן ב"רצונו" של הקב"ה, אלא מפני שרצה הקב"ה שלמצוות אלו יהיו גם טעמים מובנים, אך גם במצוות אלו אין הטעמים – עיקרן של המצוות, כי אם זה שהם רצונו ית', שלמעלה מכל טעם.
ולכן קיומם של כל המצוות כולם, גם אלו שיש עליהם טעם מובן, צריך להיות לא מפני שהשכל מבין את הטעם לקיומם, אלא מפני שכך היא רצון העליון.
וזהו "זאת חוקת התורה", שהמצוה של פרה אדומה יש בה תוכן הנמצא בכל התורה כולה, כי על מצווה זו נאמר במדרש (במדבר רבה פי"ט, ג)"אמר שלמה, על כל אלה עמדתי, ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי 'אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני'". והיינו, שמצווה זו היא המצווה היחידה בתורה שגם שלמה המלך לא עמד על הטעם לקיומה.
ומשמיענו הכתוב שה"חוקה" שבפרה אינה רק "חוקת הפרה" אלא "חוקת התורה" כולה, כי עיקרן של כל המצוות אינה הטעמים שעליהם כי אם ה"חוקה" שבהם, שהם רצונו ית' שלמעלה מכל טעם.
(ע"פ לקוטי שיחות חי"ג עמ' 66 ואילך)
לעילוי נשמת
הרה"ת משה שלמה ב"ר יוסף יהודה ע"ה
נלב"ע ביום ג' תמוז ה'תשס"ה
תנצב"ה
*
נדפס ע"י בני משפחתו שיחיו
