האדמו"ר הריי"צ סיפר מעשה, המלמד על מעלת הסיפור החסידי[1]: שני אנשים יודעי ספר ניגשו לבקש מהרב הצדיק רבי ישראל מרוז'ין הסכמות על ספריהם. האחד חיבר ספר של חידושי תורה, וחברו ליקט סיפורי חסידים. למרבה הפלא, הקדים רבי ישראל מרוז'ין, וציווה לכתוב את הסכמתו לספר הסיפורים לפני שיכתבו את הסכמתו על הספר עם חידושי התורה.
עד כדי כך גדלה מעלתו של הסיפור החסידי, שאדמו"ר ה'צמח צדק' השווה אותו במעלתו לציווי התורה לספר ביציאת מצרים, ואת כוחו וסגולתו של הסיפור – להוציא את החסיד מהמצב בו הוא נמצא[2]:
מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים. אפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, וכולנו יודעים את התורה – חב"די שלם – מצוה עלינו לספר. צריכים לספר סיפור חסידי, ובסיפור עצמו יוצאים ממצרים
יתירה מזו, התבטא אדמו"ר הזקן[3]:
כאשר שמענו מהרבי (היינו המגיד ממעזריטש) דברי תורה – היה זה אצלנו תורה שבעל פה, וכאשר שמענו מהרבי סיפור – היה זה אצלנו כמו תורה שבכתב!
ר' הלל מפאריטש, ביכר את מעלתם של הסיפורים, ואמר כי שני הספרים הראשונים בחמשת חומשי התורה הינם 'בראשית' ו'שמות', שרובם סיפורי מעשיות, ורק לאחר הקדמת שמיעת הסיפורים, ניתן ללמוד תורה כראוי[4].
אדמו"ר הריי"צ מספר[5], שבאחת ההזדמנויות כאשר הביא לאביו אדמו"ר הרש"ב ספר סיפורים, אדמו"ר הרש"ב היה מאוד שבע רצון, והתבטא: "אני מייקר זאת יותר מאשר היית מביא לי כתב של רבי!".
וכך התבטא אדמו"ר הריי"צ[6]: "פתגם חסידי ודאי טוב וסיפור חסידי ודאי נחוץ!…".
1. ראה אגרות קודש אדמו"ר הריי"צ ח"ו עמ' עו ואילך.
2. שיחת אדמו"ר הריי"צ, ליל כ' כסלו תרצ"ב. ובספר המאמרים תש"י (עמ' 197) כותב על דרך זה: "גם ביציאת מצרים של חסידות ישנה המצוה של סיפור יציאת מצרים בדיבור. לספר סיפורים חסידיים ולהרגיש את הסיפור המסופר בפנימיות דפנימיות. צריכים לדעת שכל סיפור הינו הוראה בחיים איך צריכים להתנהג בפועל ממש, וממילא צריך כל סיפור להביא למדה טובה ולחיות פנימית בהידור מצוה, ולהרגיש את דרכי הנועם של תורת החסידות".
3. אגרות קודש אדמו"ר הריי"צ חלק ד' עמ' סה.
4. אגרות קודש חלק ד' עמ' נב.
5. ספר השיחות ה'תש"ד עמ' 36.
6. לקוטי דיבורים, חלק ג-ד, עמ' 618.
האדמו"ר הריי"צ סיפר מעשה, המלמד על מעלת הסיפור החסידי[1]: שני אנשים יודעי ספר ניגשו לבקש מהרב הצדיק רבי ישראל מרוז'ין הסכמות על ספריהם. האחד חיבר ספר של חידושי תורה, וחברו ליקט סיפורי חסידים. למרבה הפלא, הקדים רבי ישראל מרוז'ין, וציווה לכתוב את הסכמתו לספר הסיפורים לפני שיכתבו את הסכמתו על הספר עם חידושי התורה.
עד כדי כך גדלה מעלתו של הסיפור החסידי, שאדמו"ר ה'צמח צדק' השווה אותו במעלתו לציווי התורה לספר ביציאת מצרים, ואת כוחו וסגולתו של הסיפור – להוציא את החסיד מהמצב בו הוא נמצא[2]:
מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים. אפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, וכולנו יודעים את התורה – חב"די שלם – מצוה עלינו לספר. צריכים לספר סיפור חסידי, ובסיפור עצמו יוצאים ממצרים
יתירה מזו, התבטא אדמו"ר הזקן[3]:
כאשר שמענו מהרבי (היינו המגיד ממעזריטש) דברי תורה – היה זה אצלנו תורה שבעל פה, וכאשר שמענו מהרבי סיפור – היה זה אצלנו כמו תורה שבכתב!
ר' הלל מפאריטש, ביכר את מעלתם של הסיפורים, ואמר כי שני הספרים הראשונים בחמשת חומשי התורה הינם 'בראשית' ו'שמות', שרובם סיפורי מעשיות, ורק לאחר הקדמת שמיעת הסיפורים, ניתן ללמוד תורה כראוי[4].
אדמו"ר הריי"צ מספר[5], שבאחת ההזדמנויות כאשר הביא לאביו אדמו"ר הרש"ב ספר סיפורים, אדמו"ר הרש"ב היה מאוד שבע רצון, והתבטא: "אני מייקר זאת יותר מאשר היית מביא לי כתב של רבי!".
וכך התבטא אדמו"ר הריי"צ[6]: "פתגם חסידי ודאי טוב וסיפור חסידי ודאי נחוץ!…".
להמשיך לקרוא
https://chabadpedia.co.il/index.php?title=%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99_%D7%97%D7%A1%D7%99%D7%93%D7%99%D7%9D&mobileaction=toggle_view_desktop
1. ראה אגרות קודש אדמו"ר הריי"צ ח"ו עמ' עו ואילך.
2. שיחת אדמו"ר הריי"צ, ליל כ' כסלו תרצ"ב. ובספר המאמרים תש"י (עמ' 197) כותב על דרך זה: "גם ביציאת מצרים של חסידות ישנה המצוה של סיפור יציאת מצרים בדיבור. לספר סיפורים חסידיים ולהרגיש את הסיפור המסופר בפנימיות דפנימיות. צריכים לדעת שכל סיפור הינו הוראה בחיים איך צריכים להתנהג בפועל ממש, וממילא צריך כל סיפור להביא למדה טובה ולחיות פנימית בהידור מצוה, ולהרגיש את דרכי הנועם של תורת החסידות".
3. אגרות קודש אדמו"ר הריי"צ חלק ד' עמ' סה.
4. אגרות קודש חלק ד' עמ' נב.
5. ספר השיחות ה'תש"ד עמ' 36.
6. לקוטי דיבורים, חלק ג-ד, עמ' 618.
מה מקור הפתגם?