"ראשית" היום – "יתנו לה'" | פנינה יומית | פרשת קורח

בפרשתנו  קורח נאמרו כמה ממתנות כהונה, שמהותן היא שהראשית והמובחר שבכל ענייני האדם, הנה "ראשיתם גו' יתנו לה'" (פרשתנו יח, יב). וזה שהאדם נותנם לכהן הוא מפני שהכהנים אינם מתעסקים בענינים גשמיים אלא "אני חלקך ונחלתך" (שם, כ), ולכן נחשבת הנתינה לכהן לנתינה להקב"ה. ומזה יש ללמוד בעבודת האדם לקונו: גם בזמן הזה צריכה להיות העניין של נתינה להקב"ה, ובכל נתינה כזו יש לראות שתהי' הנתינה מהיפה והמובחר. ולא מחפציו הגשמיים בלבד צריך ליתן ה"ראשית" שבהם לעבודת ה', אלא גם מהזמן שברשותו של האדם צריך שייתן ראשיתו וחלבו להשי"ת. שהרי, במשך היום עוסק האדם ב"עובדין דחול" ועמל לפרנסתו, ורק חלק מהזמן הוא עוסק בלימוד התורה וקיום מצוותיה, אך זאת עליו לידע שמכיוון שהעיקר הוא התורה והתפילה, הרי "כל חלב לה'", וצריך שראשית…

להמשך קריאה

פנינה יומית תולדות

בניית "בית אלקים" וחפירת בארות בענין הבארות שהכתוב מאריך בהם בפרשתנו כתב הרמב"ן "יספר הכתוב ויאריך בענין הבארות . . בא להודיע דבר העתיד, כי באר מים חיים ירמוז לבית אלקים אשר יעשו בניו של יצחק" (פרשתנו כו, יח). ויש לבאר הקשר והשייכות בין בניית "בית אלקים" לחפירת בארות: במקוואות מצינו בכללות שני אופנים: מקוה מים – הנעשה בידי אדם, ומעין שהוא בידי שמים, ואין בו תפיסת ידי אדם (ראה בזה מקואות פ"א, טושו"ע יו"ד סר"א). אך בארות כוללים שני האופנים, כי מצד אחד, הם נעשים על ידי חפירת האדם בעבודה ויגיעה, ומצד שני, נביעת המים בהבאר אינה באה על ידי פעולת האדם, אלא שעל ידי עבודתו בחפירת והסרת העפר פורצים המים הנמצאים תחת האדמה בתוך הבאר. ולכן הדין הוא "דבארות העשויים…

להמשך קריאה

מלחמת היוונים – טימאו ולא איבדו? – פך השמן

מלחמת היוונים עיקר מלחמתם של היוונים הייתה נגד האלוקות שבתורה ובמצוות. לכן כתוב "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך", – כלומר ליוונים לא היה איכפת שישראל ילמדו תורה, אבל הם רצו שלימוד התורה יהיה מצד השכל שבתורה בלבד כמו כל חכמה אחרת, ועל ידי זה להשכיח ח"ו מישראל שהתורה היא תורת ה'. זו גם הסיבה שכאשר נכנסו היוונים להיכל בית המקדש, הם לא החריבו אותו, אלא טמאו את השמנים. העניין של טומאה וטהרה איננו מובן על פי שכל. מדוע שמן זה טמא ושמן זה טהור? ניצחון החשמונאים היה ניצחון ההתקשרות העל שכלית לתורה ולנותן התורה, ומשום כך זכו לכל הניסים שנעשו להם. "בימים ההם בזמן הזה" - שנזכה לקבל כוחות ממסירות נפשם של החשמונאים, להתעלות מעל מגבלות השכל ולהתקשר, ע"י התורה והמצוות, בנותן התורה. חנוכה שמח! (מעובד מתוך…

להמשך קריאה

פך שמן טהור שבכל אחד

איתא בגמ' (שבת כא, ב) "כשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן, שהי' מונח בחותמו של כהן גדול וכו'".ותמוה, הרי כדי להוכיח שפך השמן נשאר בטהרתו מספיק זה שנשאר חותם הפך בשלימותו, ולמאי נפק"מ שהפך הי' חתום בחותמו של כהן גדול דווקא?ויש לבאר בזה, דהנה מבואר בסה"ק ש'שמן' רומז על חכמה (ראה הגהות הרח"ו לזוהר ח"ב קמז, ב. וראה מנחות פה, ב "מתוך שרגילין בשמן זית, חכמה מצוי' בהן"). ועפ"ז פירוש "טמאו כל השמנים שבהיכל" הוא שהיוונים טמאו את כוח השכל והחכמה שבבנ"י.והיינו, דגם מי שבענין גשמי ה"ה משכיל בזה ומבין אותו לאשורו על בוריו, הנה בשעה ש"טמאו כל השמנים" לא הי' ביכולתו להבין ולהשיג עניני קדושה ואלוקות.אך כוחם…

להמשך קריאה

"חלילה לעבדיך מעשות כדבר הזה" -קדושת עם ישראל

קדושת עם ישראל על הפסוק "חלילה לעבדיך מעשות כדבר הזה" (מד, ו) פירש רש"י "חולין הוא לנו, לשון גנאי".ויש לבאר זה ע"ד הרמז:כתיב (ראה יד, ב) "כי עם קדוש אתה לה' אלוקיך", שבני ישראל קדושים הם, ועוסקים רק בעניני קדושה ועבודת השי"ת.ואף שהתורה צוותה "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך" (יתרו כ, ט), שצריכים להתעסק גם עם עניני עוה"ז, הרי נצטוינו ג"כ "כל מעשיך יהיו לשם שמים" (אבות פ"ב מי"ב) ו"בכל דרכיך דעהו" (משלי ג, ו), שכוונת ההתעסקות בעניני עוה"ז היא להעלות ולזכך את העולם הזה, עד שיהי' כלי לקדושתו ית'.וזהו "חולין הוא לנו לשון גנאי", דאמרו השבטים לשלוחי יוסף, שזה שהם אומרים "חולין הוא לנו", שבני ישראל שייכים לענינים של "חולין" ודברים שאינם קשורים לקדושתו ית', ה"ז "גנאי" והיפך האמת, כי…

להמשך קריאה

ויקנאו בו אחיו ואביו שמר את הדבר

"הי' ממתין ומצפה" – לגאולה העתידה! כתוב בפרשתנו "ויקנאו בו אחיו ואביו שמר את הדבר (לז, יא) ופירש רש"י "הי' ממתין ומצפה מתי יבוא, וכן 'שומר אמונים'". ויש לבאר זה ע"ד הדרוש: ידוע אשר כללות הענינים המבוארים בפרשה זו קאי לא רק על יעקב אבינו, השבטים ויוסף כאנשים פרטיים, אלא מורים על עבודת כללות בני ישראל שבכל הדורות, ולא רק ככל מעשה אבות שהם סימן לבנים (רמב"ן עה"ת לך יב, ו), אלא שהדברים עצמם מרמזים על עבודת כללות עם ישראל (ראה בארוכה עקידה פרשתנו שער כח). ועפ"ז יש לבאר, דזה שיעקב "הי' ממתין ומצפה מתי יבוא" קאי ע"ז שכל אחד מישראל ממתין ומצפה תמיד על הגאולה, גאולת בני ישראל מהגלות. ומרומז בהמשך לשון רש"י "וכן שומר אמונים", שכמבואר ברש"י על הכתוב "שומר…

להמשך קריאה

עליה וירידה בעבודת ה'

על הפסוק "הנה חמיך עולה תמנתה" (לח, יג) פירש רש"י "בשמשון הוא אומר וירד שמשון גו' תמנתה, בשפוע ההר היתה יושבת, עולין לה מכאן ויורדין לה מכאן". ויש לבאר זה בדרך הדרוש: כאשר אדם מטפס ועולה בהר א"א לו לנוח ולעמוד במקומו אפי' לרגע אחד, כי מכיון שההר הוא בשיפוע הרי באם יפסיק עלול הוא ליפול ולהסתכן ח"ו. וכמו"כ הוא בעבודת האדם לקונו - "מי יעלה בהר ה'", שא"א לאדם להסתפק במצבו ולנוח לרגע מעליתו בקודש, כי בכל זמן ועת ה"ה נמצא "בשיפוע ההר" - במצב של סכנות רוחניות, ובאם ינוח לרגע, עלול הוא ליכשל ולבוא לידי "ירידה" ח"ו. וזה רמז הכתוב בזה שאצל "תמנה", ד"בשפוע ההר היתה יושבת", לא כתוב לשון ישיבה ועמידה, כ"א לשונות של עלי' וירידה, כי "בשפוע ההר"…

להמשך קריאה

לא להסיח דעת מעבודת הבורא

על הפסוק "והבור ריק אין בו מים" (לז, יב) איתא בגמרא "מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו" (שבת כב, רע"א). והנה אמרו חז"ל (בבא קמא יז, א. וש"נ) "אין מים אלא תורה". ועפ"ז יש לומר ע"ד הרמז: כאשר האדם "אין בו מים", שמוחו אינו עסוק בדברי תורה ובעבודת השי"ת, הנה אומרת עליו התורה "נחשים ועקרבים יש בו", שהוא מלא קליפות וסט"א ח"ו. והיינו, דגם בעת עסקו בדברי הרשות אסור להסיח דעתו ח"ו מעבודת הבורא, כי מיד ש"אין בו מים" ה"ה בבחי' "נחשים ועקרבים יש בו" ר"ל. וכמאמר הבעש"ט (צוואת הריב"ש סע"ו) עה"פ "וסרתם ועבדתם": "כאשר האדם מפריד את עצמו מהשי"ת, מיד הוא עובד עבודה זרה, ולא יש דבר ממוצע". (ע"פ לקוטי שיחות חט"ו עמ' 324 ואילך)

להמשך קריאה

בין חלומותיו של יוסף לחלומותיו של פרעה

בפרשתנו מסופר אודות ב' חלומות יוסף שהיו דומים זה לזה, וכן בפרשת מקץ מסופר אודות ב' חלומות שחלם פרעה. וחילוק ביניהם: אצל יוסף בחלום הראשון חלם אודות ה'אלומות' – עניני הארץ, ובחלום השני אודות השמש והכוכבים – ענייני השמים. אמנם אצל פרעה בתחילה חלם אודות הז' פרות – מין החי, ולאחר מכן חלם אודות ז' שבלים – מין הצומח. וכאן רואים החילוק בין יהודי לגוי: יהודי שייך לא רק לענייני הארץ אלא גם לענייני שמים – רוחניות. ואילו הגוי שייך רק לענייני ארץ, ובזה גופא "פוחת והולך" (קודם מין החי ולאח"מ מין הצומח, הפחות ממנו). וכמסופר אודות כ"ק אדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש נ"ע, שבעת שבתו במאסר אצל הסובייטים, הנה בא' החקירות, איים עליו החוקר באמצעות אקדח. ואמר לו כ"ק אדמו"ר הריי"צ נ"ע: דבר…

להמשך קריאה

להציל את הילדים מעשו!

על הכתוב בפרשתנו (לב, ט) "ויאמר אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו והי' המחנה הנשאר לפליטה" פירש רש"י "התקין עצמו לשלשה דברים, לדורון לתפילה ולמלחמה".ויש ללמוד מזה הוראה בדרך חינוך ילדי ישראל:ג' הדברים – דורון, תפילה ומלחמה – דברים הפכים ומנוגדים הם זה מזה. שהרי דורון הוא ענין של חסד וקירוב, ומלחמה – ענין של ריחוק וגבורה. ושניהם הפכים מענין התפילה, שהרי שניהם הם פעולות בין שני בני אדם, משא"כ תפילה היא בקשת רחמים מלמעלה.והנה כל אדם יש לו טבע מסויים, אם בחסד אם בגבורה וכיו"ב. וכדי לעבור ולהתנהג באופן ההפכי צריך האדם לשנות ו"לתקן" עצמו להתנהג באופן שאינו לפי טבעו. ועאכו"כ, בנדון דידן שיעקב התנהג בג' אופנים אלו בבת אחת, שבוודאי כדי להתנהג בג' תנועות הפכיות בבת אחת, צריך האדם…

להמשך קריאה
החיצוניות בשביל הפנימיות – פרשת ויצא
סבא מלבד את נכדו יהדות

החיצוניות בשביל הפנימיות – פרשת ויצא

בספר אור המאיר איתא בשם מורנו המגיד ממעזריטש נ"ע, דמה שרדף לבן אחר יעקב אבינו, הוא מפני שיעקב השאיר אחריו אותיות התורה שעדיין לא ביררם והוציאם מלבן, ולזאת הוצרך לבן לרדוף אחר יעקב – ליתן לו את האותיות שנשארו אצלו. וזאת ע"י שניתוספה פרשה בתורה – סיפור רדיפתו אחרי יעקב. וחזינן מהא, שיכול להיות ענין שבחיצוניות ובפועל הרי-זה לגמרי היפך הקדושה, אמנם בפנימיות הרי הכוונה בזה היא לשם שמים – כדי להוסיף בקדושה. ע"ד המבואר בספר תניא קדישא, שכאשר יהודי עומד ומתפלל, ועומד לנגדו גוי ומבלבלו – הרי-זה בכדי לעוררו שיוסיף בכוונת התפלה. כלומר:גם הנכרי בעצמו, מצד שרשו (ששורשו של כל דבר הוא בקדושה) הרי-הוא מרגיש שצריך להוסיף דבר בקדושה; אלא שלהיותו הצינור הממשיך זה – הרי-זה מתבטא באופן שמבלבלו מתפלתו. אמנם…

להמשך קריאה
והיה זרעך כעפר הארץ – ופרצת – ויצא
על הפסוק "והי' זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה" (כח, טו)

והיה זרעך כעפר הארץ – ופרצת – ויצא

על הפסוק "והי' זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה" (כח, טו) איתא במדרש "כשיגיעו זרעך עד עפר הארץ, אותה שעה 'ופרצת ימה וקדמה'. הוי: 'מקימי מעפר דל'" (שמות רבה פכ"ה, ח). ולפי פשוטו נראה, שלדברי המדרש, הפסוק "והי' זרעך כעפר הארץ", אינו חלק מהברכה, אלא אדרבה, שכאשר יגיעו בני ישראל למצב שפל כזה אז יחול הברכה של "ופרצת גו'". ויש לבאר על דרך החסידות, ש"והי' זרעך כעפר הארץ" אינו מרמז על ירידה כ"א אדרבה: דהנה מבואר באור החיים הק' (פרשתנו כח, יד) דכל הפרשה ד"ויצא יעקב מבאר שבע גו'" מרמזת לירידת הנשמה ממקור חוצבה להתלבש בתוך גוף גשמי וחומרי, שהיא "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא". ומבואר בתורת החסידות, שירידה זו היא צורך עלי'. דדווקא ע"י שהנשמה יורדת להתלבש בגוף ועוסקת עמו…

להמשך קריאה

יגיע כפיך ולא ראשך -פרנסה

על הפסוק "ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו" (כח, יא) פירש רש"י "עשאן כמין מרזב סביב לראשו שירא מפני חיות רעות". וצריך להבין, מדוע הקיף יעקב רק את ראשו, והרי ממה נפשך: אם היה לו בטחון בהקב"ה שהחיות לא יזיקוהו, מדוע הקיף את ראשו, ואם לא רצה להזדקק לניסים למעלה מהטבע מדוע לא הקיף גם את שאר הגוף? ויש לבאר זה ע"ד הדרוש: כתיב "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך". אשר פסוק זה מבאר האופן הנרצה בהתעסקות בפרנסה – שצריך להיות "יגיע כפיך" דוקא, ולא "יגיע ראשך". כלומר: ההתעסקות בעניני הפרנסה צריכה להיות רק בידיו, "כפיך", ואילו הראש, היינו הכוחות הנעלים – צריכים להיות מונחים בתורה ועבודה. וכשעבודתו היא באופן כזה, אזי מובטחת ההצלחה – "אשריך וטוב לך". ולכן, כאשר הלך יעקב…

להמשך קריאה

התנהגות עם הזולת רק במדת החסד – פרשת תולדות

בהנהגתו של יצחק אבינו מצינו דבר והיפוכו: מצד אחד היתה מדתו מדת הגבורה והיראה, וכמ"ש "פחד יצחק". אך מצד שני כאשר בירך יצחק את יעקב אבינו ברכו בברכות נעלות מאוד ובהרחבה הכי גדולה. דברכו "יתן לך האלוקים מטל השמים ומשמני הארץ", שיהי' לו כל טוב הן ברוחניות – "שמים", והן בגשמיות – "הארץ". ומזה הוראה נפלאה לכל אחד ואחד: אפילו מי שמחמיר על עצמו בכל דבר, והנהגתו היא בקו הגבורה והיראה, הרי זה שייך כשמדובר בנוגע לעצמו. אך בדברים הנוגעים לזולתו, אסור לו להתנהג בקו הגבורה, כ"א עליו להתנהג בקו החסד, ולתת בהרחבה גדולה, ובלי הגבלות. (ע"פ לקוטי שיחות חט"ו ע' 217 ואילך)

להמשך קריאה

ברכת יצחק לעשו דווקא – פרשת תולדות

בפרשתנו מסופר בפרטיות איך שיצחק רצה לברך את עשו לפני מותו. וידועה התמי', הרי ידע יצחק את גודל רשעת עשו, וא"כ מדוע רצה לברך את עשו? ומבואר הוא ע"פ מ"ש בספרי חסידות, שעבודת יצחק בכללות ימי חייו היתה בחפירת בארות. ותוכנה שאף דבמקום ההוא נראה רק עפר וצרורות, הרי ע"י חפירה בעומק האדמה, גילה יצחק שגם במקום ההוא נמצא "מים חיים". והיינו, שעבודת יצחק היתה לגלות שגם במקום שנראה ריק מקדושתו של הקב"ה הנה ע"י חפירה בעומק מגלים גם שם ניצוצי קדושה. ועפ"ז יובן מה שברך את עשו, משום שכוונתו היתה לגלות שגם אצל עשו שבחיצוניות נראה שרחוק הוא לגמרי מעבודת השי"ת הנה ע"י "חפירה" ועבודה קשה, יכולים לגלות שבפנימיות נפשו ה"ה קשור לעבודת הבורא. ומזה הוראה אלינו, שאם גם אצל עשו…

להמשך קריאה
יש להתרחק מלשון הרע אפילו על עשו
יש להתרחק מלשון הרע אפילו על עשו

יש להתרחק מלשון הרע אפילו על עשו

על הפסוק "ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות" (כז, א) כתב רש"י שהטעם לזה שכהו עיני יצחק הוא "כדי שיטול יעקב את הברכות". ולכאורה תמוה, הרי כדי שיטול יעקב את הברכות הי' הקב"ה יכול לגלות ליצחק שעשו הוא רשע, ובפרט שיצחק ידע ש"אין דרך עשו להיות שם שמים שגור בפיו" (רש"י כז, כא), וכבר הי' חשוד אצלו, וא"כ הי' הקב"ה כבר יכול לגלות לו את כל האמת על רשעת עשו, ובמילא הי' מברך את יעקב במקומו, ומדוע הי' צריך הקב"ה להכהות את עיני יצחק? אלא שמזה רואים עד כמה יש להתרחק מלשון הרע, שמוטב הי' להכהות את עיני יצחק, ומצד זה הי' "כלוא בבית" וחשוב "כמת" (רש"י ויצא כח, יג) במשך שאר חמישים ושבע שנות חייו, ובלבד שלא לומר לשון הרע…

להמשך קריאה

שיחתן של עבדי אבות – פרשת חיי שרה

על פרשת שליחות אליעזר עבד אברהם אמרו חז"ל (בראשית רבה פ"ס, ח הובא בפרש"י פרשתנו כד, מב) "יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים, שהרי פרשה של אליעזר כפולה בתורה, והרבה גופי תורה לא נתנו אלא ברמיזה". ויש לפרש מאמר חז"ל זה ע"פ דרך החסידות: אמרו חז"ל (ברכות לג, ב) "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", שא"א לדעת מראש מה יהי' מצב האדם בנוגע לתורה ומצוות, כי יש לו בחירה חפשית על עבודתו. אך כ"ז כשמדובר ב"תורתן של בנים" – היראת שמים והתורה ומצוות של בני ישראל במשך הדורות. אבל כשמדובר על "שיחתן של עבדי אבות" הרי הובטח אליעזר כבר לפני זה ש"ישלח מלאכו לפניך והצליח דרכך", שתהי' לו הצלחה בשליחותו. והטעם לזה הוא כי מדובר במצב רוחני של "שיחתן של…

להמשך קריאה

להוסיף בנים לאבינו שבשמים – פרשת חיי שרה

בקשר לפסוק "כי אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחת אשה לבני ליצחק (כד, ד), הנה השליחות הראשונה שמצינו בתורה היא שליחת אברהם את אליעזר עבדו לחרן, לקחת אשה לבנו. ויש ללמוד מזה הוראה בעבודת האדם לקונו: השליחות הראשונה במעלה המוטלת על האדם היא לעשות את כל התלוי בו, לפעול הענין ד"פרו ורבו", לקרב עוד יהודים לתורה ומצוות, שיתווספו עוד "בנים" לאבינו שבשמים, וכמאמר חז"ל (סנהדרין יט, ב) "כל המלמד בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו". וכמו שאברהם שלח את אליעזר עבדו עד לחרן, "חרון אף של מקום בעולם" (פרש"י ס"פ נח) כמו"כ על האדם ללכת גם למקומות שהם "ריקים" מתומ"צ כדי למצוא שם עוד יהודי ולקרבו לעבודת השי"ת, עד שגם אותו יהודי יפעול גם הוא לקרב עוד יהודים לאביהם שבשמים.…

להמשך קריאה

רוצה גשמיות? בוא אל הקודש

רוצה גשמיות? בוא אל הקודש תיכף ליציאת הכהן־גדול מקודש הקדשים ביום הכיפורים, היה מתפלל "תפילה קצרה", ותוכנה – בקשה עבור עניניהם הגשמיים של ישראל, פרנסה בהרחבה וכו'. ולכאורה – הלא כניסתו לקודש הקדשים, היתה באופן הכי נעלה והכי מקודש, והוא דבר פלא שתפילה זו אודות ענייניהם הגשמיים של ישראל, היתה דוקא תיכף לאחר יציאתו מן הקודש? ויש לבאר, דבזה היא ההוראה – שאצל איש ישראל הרי גם ענייניו הגשמיים קשורים אל המקודש ביותר; דבשאר עמי הארץ פרנסתם תלויה בעבודתם והתעסקותם בה, ואילו אצל ישראל תלויה הפרנסה בקיום התורה ומצוות – "אם בחוקותי תלכו . . ונתתי גשמיכם בעתם". כי גם ענייניו הגשמיים של היהודי באים מאת הקב"ה באופן 'ישיר', בלא תלות בדרכי הטבע. ולכן, אל יחשוב אדם שבאם 'יבוא אל הקודש' שעה…

להמשך קריאה