ווידוי מן השפה ולחוץ – מעשה טהרה היא

בפרשתנו כתוב "והתודה עליו את כל עוונות בני ישראל" (טז, כא). והנה, בנוגע לדין ווידוי כתב הרמב"ם "כל המתודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב, הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו" (הל' תשובה פ"ב ה"ג). וצריך ביאור: מזה שמדמה מתוודה כזה ל'טובל' משמע שוידוי כזה, גם אם "לא גמר בלבו לעזוב", נחשב לווידוי, שהרי אם לא היה נחשב כלל כווידוי לא היה זה דומה ל'טובל' כלל, ורק שווידוי זה אינו מועיל ‑ כיון שהחטא (ה'שרץ') עדיין בידו. ולכאורה ‑ במה נחשב זה כווידוי? הלא דיבורו הוא רק מן השפה ולחוץ, ואינו מתחרט כלל על חטאיו! ולכאורה הרי זה כמי שלא טבל כלל? ויש לבאר: אמירת הוידוי היא אכן עניין חיצוני בלבד, ואפשר שהיא להיפך מהרגשתו בליבו פנימה ‑ אך מכל מקום, יש בה…

להמשך קריאה

אם מצאתם אי דיוקים בכתבה או שחסר מידע או בא לכם להוסיף לכתבה אנא כתבו לנו בתגובות