צדיקותו של אבא יצחק יאסו זצ"ל לאור ?חג שמחת תורה?(פרשת וזאת הברכה)
בתקופת הקיסר היילה סלאסי , נשלחו כמרים מטעם הכנסייה האתיופית לכל רחבי המדינה ,במטרה לנצר את כל התושבים לרבות היהודים. שהכמרים הגיעו לאזור תיגראי הם ניסו לשוחח בענייני דת עם המנהיג הרוחני של קהילת תיגראיי הלא הוא אבא יצחק יאסו זצ"ל , באותו מפגש הוא ענה להם: " לא אתם תלמדו אותנו מהי תורה, אלא אנחנו נלמד אתכם תורה!" כששמעו זאת הכמרים ,מיד הודו ש "הייליין ישראל"(הכוח לישראל) -כלומר שליהודים ישנו את הכוח והזכות על התורה לפני כל הגויים.
מה הביא את אותם כמרים למסקנה הזאת, דווקא במפגש עם אבא יצחק יאסו זצ"ל ?
את התשובה יתכן ואפשר למצוא בפרשת וזאת הברכה -שהיא הסיומת של כל התורה . בפרשתינו ישנו פסוק "תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב" . על פסוק זה אמר רבי יוחנן: "גוי שעוסק בתורה- חייב מיתה, שנאמר: "תורה ציוה לנו מורשה" – לנו מורשה ולא להם "
רש"י מפרש פסוק זה :"תורה אשר ציווה לנו משה, מורשה היא לקהילת יעקב, אחזנו ולא נעזבנה "
הכוח והזכות של ישראל על התורה דורשת דביקות ומחויבות עצומה .הקב"ה ציווה אותנו ע"י משה לקיימה ואנו צריכים לאחוז אותה ולא לעזבה! בדיוק כמי שיש לו ירושה יקרה שחלילה לא יזרוק אותה, אלא ההיפך, הוא יתחזק מכך וישמור עלייה.
ולכן כשראו הכמרים את צדיקותו של אבא יצחק יאסו זצ"ל ואת דבקותו ומחויבותו הטוטאלית לתורה ,הם הודו שהם לא יכולים להתמודד עם ישראל האחוזים בתורה -אלא אדרבה התורה שייכת לישראל! אם חלילה לא נאחז ונעזוב את התורה, אז הרי במו ידינו אנו נותנים כוח לגויים, להציק ולהצר את צעדינו.
בסיפור נוסף על אבא יצחק זצ"ל, אנו רואים את היסוד שאין לגויים אחיזה בתורה, כאשר ישראל דבקים בה -בדרכו לעלות לארץ ישראל , תקפו שודדים את השיירה שבה היה הקס הגדול .הם חיפשו כסף וחפצים יקרי ערך ,כשניסו לקחת את ספר התורה של אבא יצחק יאסו ,נחתכו בסכין באורח מסתורי ובעקבות כך ברחו השודדים בבהלה.
יהי רצון שנזכה לקיים את התורה מתוך תחושת שמחה ,דביקות ומחויבות עמוקה ועל ידי כך נסיר את עול הגויים מעל צווארנו אמן כן יהי רצון!. חג שמחת תורה שמח!?
✨?✨?✨?✨?✨?✨?✨?✨?
שמחת-תורה: בואו! כנסו למעגל הקסמים! אהבה לא עולה כסף, אפשר לקחת בהקפה ראשונה…
כצעד ראשון בריקוד עמדנו ניצבים ביחד בראש השנה. כצעד שני בריקוד, פסענו בנעלי יום כיפור, כשאנו זונחים לרגע את המריבות וה'ברוגז'; בצעד שלישי, נכנסנו לסוכת השלום, תחת קורת גג אחת, נטלנו את ארבעת המינים, האתרוג, הלולב, ההדס והערבה, המסמלים את הגוונים והמרכיבים השונים בעם ישראל, ואגדנו את כולם, כי אנו יכולים רק יחד;
לשיאו מגיע הריקוד בשמחת תורה, בה נחוג ונשמח כולנו יחד, אנשים נשים וטף, ממרחק 2 מטר, אך בלב שמח ובטוח, ועם חיוך ענק שגם המסכה לא תצליח להסתיר. כי בסופו של יום, ביום אחרי הנגיף, יסתיים נשף המסכות, וניזכר שכולנו אחים בנפש.
או במילותיו של הרב לאו, עלינו להיות אלופים לא רק בלמות יחד, אלא בעיקר בלחיות יחד. לחיות יחד באחווה. ברעות. מה דעתכם?
חג שמח.
שמחת תורה (הקב"ה מבקש: אל תיפרדו)
החג האחרון של סוכות, שמיני-עצרת, מבטא במיוחד את אהבתו הגדולה של הקב"ה לעם-ישראל. השם 'עצרת' הוא מלשון עצירה ועיכוב. הקב"ה עוצר אותנו יום נוסף לחגוג ביחד, בטרם נשוב לימי החולין.
המדרש ממשיל זאת למלך שעשה סעודה לבניו ושמח עמם שבעה ימים, ואז הוא אומר להם: "קשה עלי פרידתכם", ומבקש שיתעכבו עוד יום ויחגגו יחד יום נוסף.
עניין זה מעורר שאלה בסיסית: במה מסייע החג הנוסף להתגבר על קושי הפרידה, הרי גם כך תגיע בסופו של דבר עת הפרידה? וכי כל המטרה היא לדחות את הפרידה ביום נוסף? עלינו לומר אפוא, שעל-ידי החג הנוסף אכן לא תהיה פרידה.
הדבר יובן לאור דיוק הלשון של המדרש "קשה עלי פרידתכם" – לכאורה היה צריך להיאמר "פרידתנו" ולא "פרידתכם", אלא בכך רומז לנו הקב"ה, שמצידו אין שום פירוד; הוא נשאר תמיד קשור עמנו בקשר של אהבה אין-סופית. כל האפשרות לפירוד היא "פרידתכם" – שאנחנו מפנים לו עורף ונפרדים ממנו. על כך אומר הקב"ה, ש"קשה" עליו ההיפרדות הזאת שלנו ממנו, ולכן הוא מבקש שנעשה עמו חג נוסף, שימנע את הפרידה.
כיצד נוצרת ההיפרדות בינינו לבין הקב"ה? אומר הקב"ה: "פרידתכם" – על-ידי הפירוד שביניכם לבין עצמכם. כאשר עם-ישראל מאוחד בינו לבין עצמו, הוא קשור ומאוחד גם עם הקב"ה; אבל כאשר יש פירוד בתוך עם-ישראל, כי-אז נוצר פירוד גם עם הקב"ה.
בחג-הסוכות הודגשה האחדות. ארבעת המינים מסמלים את כל הסוגים שבעם-ישראל, מתאגדים יחד למצווה אחת. אולם אף-על-פי שיש כאן התאחדות לאגודה אחת, בכל-זאת נשארים הבדלים – יש כאן ארבעה סוגים שונים ונבדלים, אלא שהם מתחברים יחדיו. על-כן, בתום חג-הסוכות עדיין יש חשש, לאחר שהשפעת החג תעבור, יחזרו ארבעת הסוגים הללו וייפרדו.
על כך אומר הקב"ה: "קשה עלי פרידתכם", וכדי למנוע את הפירוד הוא מבקש לעשות חג נוסף, שיקבע את האחדות בצורה אמיתית ונצחית. המצווה של שמיני-עצרת היא: "פר אחד איל אחד"3 – קרבן אחד, שאין בו התחלקות של פרטים. הדבר מחדיר את ההכרה, שעם-ישראל הוא מהות אחת מאוחדת שאינה ניתנת כלל לחלוקה.
אחדות זו מתבטאת גם בשמחת החג – ביום זה מתאחדים כל חלקי העם בריקודים עם ספר-התורה. בכל השנה יש הבדלים במידת הידיעה בתורה, אבל בשמחת-תורה רוקדים כולם בשווה, ואי-אפשר להבדיל בין האיש הפשוט ללמדן הגדול. זוהי האחדות השלמה שחותמת את החגים, והיא מבטיחה שגם אחרי החגים לא תהיה חלילה "פרידתכם".
(על-פי ליקוטי-שיחות כרך ב, עמ' 433, )
חג שמח!!!
לזכות הת' מנחם מענדל בן נחמה דינה
ממתק לשמחת תורה תש"פ 2019
ערב אחד ישבנו בבית חב"ד בבנגקוק בשיעור נכנסה בחורה בשם ענבל ואמרה אני רוצה לספר לכם משהו, היא סיפרה שטיילה בהודו במשך כמה חודשים ולפני כשבוע נרשמה לקורס מסויים של מדיטציה, בפתיחת הקורס אמר הגורו למשתתפים שהוא ישאל כל אחד מהמשתתפים שאלה וחייבים לענות לו מיד בקונוטציה הראשונה שעולה להם ואז אומרת ענבל "הוא הגיע אלי ושאל אותי "מה זה יהודי?" ואני בלי לחשוב עניתי לו "יהודי זה מישהו שמפחד לא להיות יהודי" ומיד אחר כך ניסיתי להבין מאיפה הגיעה התשובה הזו ולא יכולתי לענות לעצמי, הקורס התחיל ואני לא הייתי מסוגלת להתרכז, המשפט הזה שיצא לי בצורה כל כך טבעית לא נתן לי מנוח ולמחרת עזבתי את הקורס, עכשיו הגעתי לכאן ואני חייבת שתסבירו לי מה זה יהודי"…
בשמחת תורה אנחנו קוראים בתורה את הפסוק "תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב" משה רבנו מדגיש שהתורה עוברת בירושה באופן אוטומטי מדור לדור, מהורים לילדיהם. התורה אינה נשארת רק של ההורים אלא עוברת בהכרח לבני הדור הבא. ונשאלת השאלה, איך בדיוק התורה עוברת בירושה? הרי הילדים יכולים לאהוב את התחום ולרצות להעמיק בו, אך רשאים לבחור בדרך רחוקה מחיי תורה ומצוות ואז לא תהיה כל משמעות לכאורה לירושה שקיבלו מהוריהם, אז למה זה נקרא ירושה?
יותר מכך משה רבנו עצמו כשביקש מהקב"ה שימנה לו יורש שינהיג את העם בפסוק "יפקוד ה' אלוקי הרוחות איש על העדה אשר יצא ואשר יבוא לפניהם" מסביר רש"י שמשה התכוון שהקב"ה ימנה את אחד מבניו והקב"ה אומר לו שיהושע ימשיך אותו מכיוון שהתורה היא לא ירושה ומי שהיה צמוד למשה הוא זה שימשיך את ההנהגה, אם כן איך אומרים שהתורה עוברת בירושה?
הרבי מליובאוויטש מסביר שבביטוי "מורשה", משה רבנו מתכוון לתאר את אחת התופעות הכי מופלאות בחיים היהודיים: "מורשה" כמו "תורשה גנטית". החיבור הפנימי של יהודי אל התורה עובר כחלק מהמטען הגנטי שלנו. ולכן יהודי לא יכול להיפרד לגמרי מהתורה, קורה לפעמים שיהודי בוחר לעזוב חלילה את דרך התורה והמצוות, אבל אפשר לראות שהוא לא באמת עוזב, הוא נשאר בסביבה. חולפות שנה-שנתיים או אפילו דור או שניים ואז הוא מגלה בתוכו שוב את הגעגועים הפנימיים הכמהים לשאוב כוח מהתורה.
זאת, אגב, אחת הסיבות שבשמחת תורה אנחנו חוגגים את הקשר עם התורה באמצעות ריקוד: במסגרת של ריקוד, ישנם רגעים שאנו יותר קרובים למרכז המעגל ורגעים רחוקים ממנו – אך שוב חוזרים אל מרכז המעגל. כך הקשר היהודי אל התורה: גם אם נוצרו תקופות של התרחקות ממרכז המעגל, שוב ושוב מגלה היהודי איך הוא נמשך פנימה אל תוך המעגל ורוצה להיות קרוב לקב"ה ולתורתו.
רבי יוסף יצחק הרבי הקודם של חב"ד אמר שיש לייקר את השעות של שמיני עצרת ושמחת תורה. בכל רגע יכולים לשאוב אוצרות בדליים וחביות בגשמיות וברוחניות, וזאת ע"י הריקודים, אז נשתדל כולנו ללכת לבית הכנסת בחג ולשמוח עם התורה.
ויהי רצון שבזכות השמחה עם התורה נזכה להצלחה בכל מעשינו ונקבל כוחות מחודשים ללימוד התורה בשנה החדשה ביתר שאת ומתוך שמחה כהכנה לגאולה השלימה שתבוא בקרוב ממש
חג שמח ומואר! קבלת התורה בפנימיות! +
שתהיה לנו פתקה טובה לשנה טובה ומתוקה 😋 וטעימה
דוד המלך אמר בתהילים "לדוד ה' אורי וישעי"
אורי זה ראש השנה וישעי זה יום הכיפורים, אולם עבודת הימים הנוראים אינה מסתיימת ביום הכיפורים אלא "כי יצפנני בסכה ביום רעה יסתירני" חג הסוכות הוא ההמשך הטבעי של הימים הנוראים ואינו נפרד מהם.
בכל ימי הסליחות בחודש אלול פתחו את ארון הקודש בכל יום פעם אחת ב"שמע קולנו" ולאחר כמה פסוקים סגרו אותו.
כשהגיע ראש השנה פתחו וסגרו אותו שוב ושוב.
בעשרת ימי תשובה פתחו בכל יום את ארון הקודש שלש פעמים: "בשמע קולנו" באמירת "אבינו מלכנו" של שחרית ושל מנחה אבל לא הוציאו ספר תורה.
כשהגיע יום הכיפורים פתחו וסגרו ושוב פתחו וסגרו במשך כל היום ובנעילה פתחו לא סגרו.
מגיע חג הסוכות, שוב פותחים את ארון הקודש, אך הפעם הקירבה כל כך התגברה עד שאנו מוציאים ספר תורה מניחים אותו על הבמה וכולנו מקיפים את הבימה עם לולבינו.
הושענא רבה מוציאים את כל ספרי התורה מקיפים שבע פעמים עם הלולבים.
שיא השיאים של חמישים ואחד הימים הוא בשמחת תורה או אז פותחים את ארון הקודש מוציאים את כל ספרי התורה ולא מניחים אותם נושאים אותם בידיים, ״הושע נא חבוקה ודבוקה בך הושע נא״ ריבונו של עולם אנחנו איתך ביחד איננו נפרדים.
לאגור ציוד לכל השנה
קטע ממכתבו של הרבי מליובאוויטש בו מדגיש איך ששמחת תורה חותם את מועדי תשרי ונותן כוחות להתמודדות במחצית שנה חורפית הבאה לטובה:
…בחתימת ימי המועדים – ראש השנה, יום הכפורים, חג הסוכות, שמיני עצרת ושמחת תורה – ואיש הישראל צריך להיכנס בימי החול ונוסף על זה – בימי החול דימי החורף, כחצי שנה בלא רגלים, הרי צריך הוא לקחת עמו "צידה לדרך" – כחות והמשכות אשר יתנו לו היכולת כי בקיימו הציווי "ויעקב הלך לדרכו", יוכל ללכת לבטח דרכו, אף כי כל הדרכים בחזקת סכנה.
ולזה הוא: ביום שמיני עצרת – אסיפת וקליטת כל ההמשכות כלליות של חודש תשרי.
ובשמחת תורה – התחלת ההתגלות וההמשכה, אשר על ידי זה נקל יותר להביא לפועל טוב, במשך כל ימי השנה, את כל ההחלטות טובות דחודש תשרי.
מקור: אגרות קודש ח"ד עמ' כ
מוגש ע"י מכון 'אור החסידות'
קישור להצטרפות לקבלת 'מכתב יומי' מאגרות הקודש של הרבי מליובאוויטש (קבוצה שקטה, הודעה אחת ביום):
https://chat.whatsapp.com/GsfSoZoyVSg9WG65jHg7iS
איך נשמח בשמחת תורה? / החלק היומי / סיון רהב-מאיר:
שמחת תורה לפנינו, והשנה החג יהיה שונה לגמרי. חנה שניאורסון, אימו של הרבי מלובביץ', תיארה ביומנים שלה חגיגות שמחת תורה שיכולות לתת לנו השראה. השלטון הקומוניסטי התנגד להפצת היהדות של משפחת שניאורסון ובתום חקירות, עינויים ומשפט – בעלה הרב לוי יצחק נשלח לגלות בקזחסטן. וכך היא כותבת:
"הגיע יום שמחת-תורה. ספר-תורה עדיין לא היה אז ברשותנו. היינו אפוא אני ובעלי לבדנו בחדר. הגיע זמן ההקפות. קשה לאדם קטן-ערך כמוני לתאר את החוויה הרוחנית שניכרה על פני בעלי, כשהחל להכריז בקול רם: 'אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ!'. הוא אמר את מילות הפסוק באותו ניגון שבו נהג לעשות זאת בעירנו, בבית-הכנסת, בנוכחות מאות רבות של יהודים. לא זו בלבד שהיו שם ריקודים, אלא שנראה היה שגם האבנים רקדו מגודל השמחה…
בשמחה כזו התאזר בעלי גם כאן. הוא אמר כל פסוק, ולאחר כל הקפה שר ורקד – בינו לבין עצמו, כמובן. בין השולחן למיטה היה שטח פנוי קטן, ושם הלך בעלי סביב סביב בעריכת ההקפות: 'זך וישר הושיעה נא, טוב ומטיב עננו ביום קוראנו'. ניתן היה לחוש במילים אלה את רגשי לבבו, את שאיפתו שהשמחה תהיה שמחה זכה וטהורה. 'יודע מחשבות הושיעה נא, לובש צדקות עננו ביום קוראנו'. ישבתי לי בפינה, על שרפרף העץ, והתבוננתי בגודלה ובעוצמתה של אהבת התורה של אדם זה, שרקד כך את כל שבע ההקפות. למחרת בבוקר אמר בעלי מתוך אותה חיות את הפיוט 'שישו ושמחו בשמחת תורה'".
באותו חג שמחת תורה הם היו לכאורה לבד. בלי ספר תורה, בלי קהילה, כמעט בלי אוכל. אבל הם לא היו לבד – הם היו עם שמחה ועם תורה.
לפרוק את הסחורה
קטע ממכתב של הרבי מליובאוויטש על הצורך להשתמש ב"סחורה" והכחות הרוחניים שהתקבלו במהלך שמחת תורה – למהלך השנה:
…ביאר כבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר בענין שמיני עצרת ושמחת תורה, שקונים את ה'סחורה' ב'יריד', וכשמגיעים הביתה – במשך ימות השנה – פורקים את החבילות ומתחילים לעשות בסחורה את מה שצריכים לעשות בה.
כן הוא בכל אחד ואחת מישראל: בחודש השביעי שהוא משובע בכל טוב (ויקרא רבה פכ"ט, ח) נותנים להם ולנו "סחורה" במה להתפרנס כל השנה כולה, אבל צריך לפתוח האמתחות, לפרוק את החבילות ולעשות בסחורה את מה שצריכים לעשות בה.
מקור: אגרות קודש ח"ד עמ' יח-יט
מוגש ע"י מכון 'אור החסידות'
קישור להצטרפות לקבלת 'מכתב יומי' מאגרות הקודש של הרבי מליובאוויטש (קבוצה שקטה, הודעה אחת ביום):
https://chat.whatsapp.com/GsfSoZoyVSg9WG65jHg7iS
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק זריקת חסידות https://www.facebook.com/chacisik
ממתק לשמחת תורה תשפ"א 2020
לרפואת צחי יצחק הלוי בן נאוה
ג’סיקה רות בת סנדרא מלכא
בהקפות של שמחת תורה היה יהודי זקן שנשא בזרועותיו ספר תורה. ניגש אליו אחד המתפללים ושאל אותו: "האם לא קשה לך לשאת את ספר התורה? הרי אתה זקן וחלוש, וספר התורה כל כך כבד!"
"אדרבה", השיב הזקן, "בחרתי דווקא בספר התורה הגדול ביותר, משום שנאמר כי 'התורה נושאת את נושאיה'; וככל שספר התורה יהיה כבד יותר, כן ייקל עלי לשאת אותו".
וכך התחיל לספר לו את הסיפור הבא:
כאשר גורשו היהודים לתוך גטו ורשה נאמר להם, שאם הם לא ירוצו – יכו בהם. היה שם איש אחד בן שבעים, כפוף וחולני, שהחזיק בידו של נכדו הקטן. בשעה שהם רצו נפל הילד ונחבל ברגלו. כשהוא קם מנפילתו הוא יכול היה רק לצלוע. הסבא, שחשש שמא הנאצים יכו את הילד באלות, הרים אותו על כתפו, והכריח את עצמו להמשיך לרוץ.
"מה אתה עושה?" שאל אותו מישהו, "הרי אתה בעצמך בקושי יכול לרוץ, אתה זקן וחלש. איך אתה יכול גם לשאת את הילד על כתפיך?"
"אתה טועה", השיב הזקן, "לא אני נושא את הילד: הילד הוא זה שנושא אותי. אלמלא הוא לא הייתי מסוגל לעשות אפילו צעד אחד".
כאשר אנו מקיימים מצווה כלשהי, המצווה הזו מחזיקה בנו. כאשר אנו שואפים להגשים מטרה נעלית כלשהי, אותה מטרה מנשאת אותנו, ושום משימה אינה נראית לנו קשה או בלתי אפשרית.
חג שמיני עצרת שמגיע עם סיומו של חג הסוכות נקרא שמחת תורה מכיוון שביום הזה אנחנו קוראים את הפרשה האחרונה בתורה ומסיימים לקרוא את כל התורה לפני התחלתה מחדש.
השאלה היא למה שלא נחגוג שמחת תורה בחג השבועות שבו ניתנה התורה? ואם זה בגלל מחזור קריאת התורה שמסתיים ביום הזה הרי שהיו יכולים לקבוע שמסיימים את התורה בחג השבועות ומתחילים את בראשית מיד אחרי חג השבועות?
הסיבה לכך שסיום והתחלת התורה נקבעו לזמן זה קשורה ליום הכיפורים שבו ניתנו לעם ישראל הלוחות השניות, יש הבדל עקרוני בין הלוחות שניתנו בחג השבועות לבין הלוחות שקיבלנו ביום הכיפורים במתן תורה קיבלנו את התורה כמתנה מלמעלה ללא שעשינו שום דבר מצדנו, לעומת זאת הלוחות השניות היו לאחר שעם ישראל התחרט על חטא העגל ושבו בתשובה ועכשיו קיבלו את הלוחות לאחר השקעתם, שמחה של אדם על משהו שהוא קיבל היא פחות נעימה, הוא מתבייש שהיה צריך לקבל מהשני לעומת זאת כשאדם עובד בכוחות עצמו ואז מקבל שכר זו יכולה להיות שמחה שלימה.
לכן נקבע שמחת תורה לאחר קבלת הלוחות השניות שקיבלנו אחרי התשובה על חטא העגל והעבודה העצמית שלנו, ביום הזה מתאים לשמוח על המאמץ שהשקענו במשך השנה בלימוד וקריאת התורה מדי שבוע.
רבי יוסף יצחק הרבי הקודם של חב"ד אמר שיש לייקר את השעות של שמיני עצרת ושמחת תורה. בכל רגע יכולים לשאוב אוצרות בדליים וחביות בגשמיות וברוחניות, וזאת ע"י הריקודים, אז נשתדל כולנו ללכת לבית הכנסת בחג ולשמוח עם התורה. ויהי רצון שבזכות השמחה העם התורה נזכה להצלחה בכל מעשינו ונקבל כוחות מחודשים ללימוד התורה בשנה החדשה ביתר שאת ומתוך שמחה, כהכנה לגאולה השלימה שתבוא בקרוב ממש.
חג שמח
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק זריקת חסידות https://www.facebook.com/chacisik
