שיעור חסידות לפסח
נגן וידאו
לומדים שיעור חסידות לקראת פסח

חירות מצות ופסח

לומדים שיחה של הרבי מליובאוויטש לפסח משיחת אחרון של פסח תשל"ז לקוטי שיחות חלק יז, חג הפסח

שיעור תורה בנושא

1. האם הגישה ללימוד תורה צריכה להיות מתוך הרחבת הדעת או מתוך יראה והתבטלות? 2. מדוע מקדימים חז"ל "שמאל דוחה" ל"ימין מקרבת" 3. האם לימוד תורה זה עבדות או חרות? 4. למה לחג יש 3 שמות "חג המצות" זמן חרותנו" "חג הפסח"?

מוסר השיעור

צבי וילור צידון, ישראל אסולין, יוסף סגל

כמה זמן השיעור?

58 דקות

היכן נמסר השיעור תורה?

ניו יורק

מושגים שנלמד

חמץ, מצה, ביטול, גאווה,חירות, מצות, פסח, לידת עם ישראל, מי הוא יהודי?, "שפתותיו נוטפות מר", ביטול תלמיד לרבו, שמאל דוחה, ימין מקרבת, ביטול, תורה מלשון הוראה

תוכן עניינים של מהלך השיעור לפי זמן

 

00:00 מילתא דבדיחותא J בדיחה לפסח

00:46 מה ההבדל הרוחני בין חמץ למצה?

06:02 סיפור על הרבי שלום דובער שניאורסון על עשירות

09:43 למה חג הפסח נקרא בשלושה תארים חג החירות מצות ופסח?

12:25 זמן יציאת מצרים הוא לידת עם ישראל

14:28 כל מהותו של יהודי גם כיחיד היא התורה

17:04 "שפתותיו נוטפות מר" ביטול תלמיד לרבו

 

24:24 סעיף ד בשיחה של הרבי מליובאוויטש

30:13 סיפור חסידי הרבי מליובאוויטש ומילתא דבדיחותא

35:26 "שמאל דוחה"  "ימין מקרבת"

39:52 שלושת השלבים להיות מציאות חדשה

כשם 3 השמות של פסח חירות מצות ופסח

47:29 הוראה מהלימוד בעבודת השם

השיעור שמע (פודקאסט)

השיעור בוידאו

א. "הפסח", שהוא שם מקובל בלשון רז"ל (ובלשון בני אדם!). חג הפסח נקרא בשלשה שמות (תארים):

א) בתורה שבכתבי נקרא בשם "חג המצות";

ב) בנוסח התפלה נקבע להוסיף "(חג המצות הזה .. ) זמן חרותנו";

ג)  בלשון רז"ל (וכן בלשון בני אדם) נקראים (גם) כל שבעת (שמונת) הימים? בשם "חג הפסח".

ויש לומר, שלחג זה נקודה כללית ותוכן עיקרי, ונקודה זו כוללת שלשה ענינים, הבאים

לידי ביטוי בשלשה שמות אלו.

וכיון שסדר בתורה אף הוא תורה – הוראה, נמצא, ששלשת השמות (ועניניהם והוראותיהם) באים לפי סדר חשיבותם:

לכל לראש בא ענין "חג המצות", שם החג בתורה שבכתב; אחריו בא ענין "זמן חרותנו", שהוא מטבע שטבעו חכמים אנשי כנסת הגדולה" – לאמרו בתפלה; ואחריהם

ב. זמן יציאת מצרים הוא – כמבואר בנבואת יחזקאל לידת עם ישראל. והטעם לכך שהדבר מתואר בלשון "לידה" אינו רק משום שבאותה שעה נעשו בני ישראל לעם – זאת ניתן לומר, להבדיל, גם בנוגע לעמים אחרים – אלא מפני שבעת היותם לעם הפכו בני ישראל" עי"ן ל"מציאות חדשה". התכלית והכוונה (והשלימות") של יציאת מצרים היא מתן תורה, כמו שנאמר: "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה"

[וזהו אחד הביאורים לכך שמועד חג השבועות – "זמן מתן תורתנו" – נקבע על ידי (ספירת שבע שבתות ממחרת) הפסח, להורות, שחג השבועות (מתן תורה) הוא המשך ליציאת מצרים, לידת עם ישראל].

כל מהותו של יהודי גם כיחיד היא התורה
כל מהותו של יהודי גם כיחיד היא התורה

כלומר, לידת עם ישראל באה כאחד עם

הפיכתם ל"עם של תורה" כל מהותו של יהודי (גם כיחיד) היא התורה. [ומציאות חדשה זו אינה רק משום שבגלות

מצרים היו ישראל בשפל המצב ביותר, וממילא לא היו כלים ראויים מצד עצמם לקבל ולקלוט את התורה – אדרבה: בעודם שקועים במ"ט שערי טומאה היה מצבם בניגוד לתורה (ולקדושה); אלא בעיקר מפני שהתורה היא "אצלו אמון גו' שעשועים", "חמדה גנוזה, שגנוזה לך" – היא נעלית לגמרי מן הנבראים, ולכן, עבור ישראל (בהיותם בעולם הזה בכלל, ועל אחת" כמה וכמה בהיותם במצרים) הרי היא דבר חדשלגמרי, שלא בגדרם].

ובכך מוסברים שלשת השמות – "חג המצות", "זמן חרותנו" ו"חג הפסח" – המבטאים את שלש התנועות (ובסדר זה דוקא) הנדרשות כדי ליצור מציאות חדשה.

ג. ויובן על ידי דוגמא מסדר הלימוד של רב עם תלמידו, כאשר הוא מלמדו דבר"שכל שהתלמיד מצד עצמו, בכח שכלו הוא, אינו יכול לעמוד עליו, והוא עבורו דבר חדש (ולא מפני שעד עתה לא שמע דבר זה, אלא משום שזהו דבר שלמעלה מגדר השכל של התלמיד)

לכל לראש נדרשת מהתלמיד תנועה של ביטול, כמאמר חז"ל"ו ש"תלמיד חכם שיושב לפני רבו" צריך שיהיו "שפתותיו נוטפות מר" ("מרירות מחמת אימה"), [כי בכחותיו ובשכלו הוא – אינו יכול לקבלולקלוט דבר־שכל חדש זה שלמעלה ממציאותו, ודוקא הביטול – העדר המציאות – הוא "כלי" מוכשר לכך, ועל-דרך לשון חז"ל:

 כלי ריקן מחזיק]. אולם אחר כך מוכרח התלמיד להשתדל להשיג את הסברא,  לשם כך הוא מוכרח להשתמש בשכל ( – ה"מציאות") שלו, [שכן, יחד עם זאת שדוקא "כלי ריקן מחזיק" הרי הוא מוכרח להיות "כלי", כלי שלם (ללא נקב המבטל את ענינוי), ולפיכך לא די בתנועת הביטול, אלא יש צורך בפתיחת והכנת המוח לקבלת דבר שכל, שיהיה כלי המקבל ומחזיק].  ותכלית הלימוד היא, שסוף־סוף יתקיים בו בתלמיד  קאי (איניש) אדעתיה דרביה " וממילא, אע"פ שבמצבו עתה הוא עדיין מושלל  מן היכולת להבין את "דעתיה דרביה"י,

– ולכן מוכרח הרב להשפיע לתלמיד השפעת  שכל מצומצמת, שהיא בערכו של שכל התלמיד ואילו עומק השכל, כפי שהוא אצל הרב, נמצא בהעלם בהשפעת השכל המצומצמת) –  מכל מקום, צריכה להיות אצל התלמידתנועה של יציאה מן המדידה וההגבלה של שכלו הוא, והתרוממות שכלו אל שכל הרב; ודוקא עי"ז יוכל לעמוד סוף־סוף על "דעתיה דרביה" (שכל שמעלתו מסוג אחר לגמרי).

ד. והנה, לכאורה יש להקשות על סדר זה תחילה "שפתותיו נוטפות מר" (ביטול) ואחר כך התנועה להיות כלי (מציאות)]: איתא בגמרא: "רבה מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן לסוף תיב באימתא ופתח בשמעתא". הרי, שבתחילה צריך להיות "נפתח לבם" (להיות כלים ראויים שיוכלו להבין את ה"שמעתא") ורק אחר כך "יתיב באימתא" (יראה וביטול)? והביאור בזה: ענין "מילתא דבדיחותא" הנדרש "מקמי דפתח להו לרבנן" הוא רק הכנה כללית לכללות הלימוד, אבל אין זה חלק מן הלימוד ומסדר ההשפעה גופא. בסגנון אחר: "מילתא דבדיחותא" לא באה כדי לעשות את התלמיד ראוי לקבל את דבר השכל, אלא רק כדי לעורר בו את הרצון להיות "מקבל", היינו ששכלו יעמוד, בכללות, בתנועה של "קבלה"; אבל היחס והשייכות (הערך) בין הרב לתלמיד,  התלויים בהשפעת השכל לתלמיד, נוצרים רק כאשר "יתיב באימתאי (ופתח בשמעתא)".

ה. על־פי ביאור זה יובן גם הסדר במאמר  חז"ל30 "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת" – דמשמע מסדר הלשוןיי שלעולם תהא תחילה "שמאל דוחה" ואחר כך "ימין מקרבת". [וההדגשה במאמר אינה אלא שה"דוחה" צריכה להיות יד "שמאל" יד כהה, ואילו ה"מקרבת" היא יד "ימין". וה גם על זה אפשר להקשות, כדלעיל: כיצד  עולה סדר זה בקנה אחד עם המאמר הנ"ל – "מקמי דפתח להו כו' אמר מילתא דבדיחותא (תנועה של "מקרבת") .. לסוף יתיב באימתא  (תנועה הפכית) כו'"? לה ועוד: כלל הוא שימין קודמת לשמאל,  וכיצד באה כאן שמאל  פני ימין?  כך וביותר יקשה לאחר המאמר "לעולם תהא כו'" איתא: "יצר  תינוק ואשה תהא שמאל דוחה וימין מקרבת". והנה, סדר חינוכו של תינוק הוא, שיש לזרזו ללימוד "בדברים שהם אהובים אצלו לקטנות קרא ואתן לך אגוזים וכו'" (כמו שהאריך הרמב"ם בפירוש המשניות). ומובן מזה שבתינוק צריכה "ימין מקרבת" לבוא לפני "שמאל דוחה" [כנראה במוחש, שאם הגישה אל התינוק תהיה ב"שמאל דוחה" בתחילה, עלול הדבר לדחותו מהלימוד לגמרי]. ועל פי הנ"ל (סעיף ד) הדבר מובן: במאמר "לעולם תהא כו'" הנידון הוא רק סדר ההשפעה על הזולת בפועל [ובזה הסדר הוא, תחילה "שמאל דוחה" ואחר כך "ימין מקרבת"ז (כנ"ל סעיפים ג-ד)]; אבל אין מדובר בו אודות הפעולות (ד"ימין מקרבת") הנעשות כהכנה מוכרחת וכהקדמה לפני ההשפעה דבדיחותא לפני התלמידים, או משיכת התלמיד הקטן "בדברים שהם אהובים אצלו".

ו. כשם ששלש התנועות הללו נדרשות בלימוד דבר שכל חדש (כנ"ל סעיף ג) – כן הוא  גם, ובמכל-שכן וקל וחומר,  שהנידון הוא שינוי כל מציאותו של אדם, עד להפיכתו ל"מציאות וגם בענייננו, ב"לידת" העם כעם ישראל – אשר הגמר והשלימות שלה היו כאשר "תעבדון היה צורך בשלשה ענינים אלו: את את האלקים על ההר הזה" (כנ"ל סעיף ב)

 א) כדי שבני ישראל יוכלו לקבל את התורה, נדרש מהם "תעבדון" – עבודה ויגיעה לבטל את ה"ציור" הקודם שלהם (המנוגד לתורה). ועוד ענין בזה: "תעבדון" – כעבודת עבד, העושה את עבודתו בביטול ובקבלת עול, שכן, כדי לקבל את תורת ה', צריך להתקיים "נעשה ונשמע", הקדמתי נעשה לנשמע.

ב) לאידך גיסא, קיום "תעבדון" אינו באופן  השובר את מציאות האדם, אלא אדרבה: זה גופא הוא עצם מציאותו'ו, שהרי בני ישראל והתורה הם כדגים וים-1, והרי זה על דרך מה שדגים אינם חוצצים לדעת רשב"ג. וכמו שאמרו חז"ל: "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" דלכאורה: הרי התורה היא עניין של עבדות, "תעבדון"? – כי טבע בריאתו האמיתי של יהודי הוא לקיים תורה ומצוות, וכמאמר המשנה: אני נבראתי לשמש 

את קוני. ולכן:

כאשר יהודי אינו מקיים תורה ומצוות רח"ל, אע"פ שגרמה לו שהוא "חפשי" מעול, ושדרך זו קלה עבורו יותר מהקפדה על קיום תורה המצוות – הנה, כיון שדרך זו (ניהול החיים שלא על פי תורה ח"ו) היא ההפך מדרישת מהותו  עו האמיתיים, הרי זה ענין של "עבודת פרך",  ל דרך מאמר חז"ל שעבודת פרך" יינו "(מלאכת אנשים לנשים ומלאכת נשים  – אע"פ שלכאורה זוהי מלאכה קלה יותר, בכל זאת באנשים זוהי "עבודת פרך", כי איננה לפי הרגילות והטבע שלהם]; ודוקא כשמתקיים בו "תעבדון", אזי הוא בן־ לאנשים" – חורין אמיתי.

ג) על-ידי מתן תורה נעשה בבני ישראל שינוי שלא בערך, עד שגם עבודתו של יהודי, "תעבדון" – שלכאורה היא עבודה במדידה והגבלה (בהתאם להגבלות מציאותו) – היא בפנימיותה עבודה (הקשורה לנותן התורה, וממילא היא) למעלה ממדידה והגבלה. וזהו תוכן שלשת השמות – "חג המצות", "זמן חרותנו" ו"חג הפסח": "מצה" מורה על ביטול, העדר ההגבהה וההתנשאות; "חרותנו" מורה על כך שביטול זה נקלט במציאותו של יהודי, באופן שניכר ומורגש בו ענינה האמיתי של החירות, כנ"ל, ויש לו בכך עונג; ו"פסח" הוא מלשון "דלוג" – הדילוג שלא בערך שהיה (והוכרח להיות) אצל בני ישראלי (מצד ה"דלוג" שלא בערך שנעשה למעלה ב(יציאת מצרים: ו)מתן תורה) –   התנועה לצאת מההגבלות שלהם ולהתעלות למקום נעלה מהם שלא בערך.

ז. אחת ההוראות מזה בעבודת ה' של כל אחד מישראל: "ראשית העבודה ועיקרה ושרשה" היא "יראה" וקבלת עול, "עבודת עבד" – ברם, העבודה אינה צריכה להיות מתוך עצבות ח"ו ובשבירה, שהרי "ועמך כולם צדיקים", – אלא אם כן העמיד האדם מסך מבדיל ומחיצה כו', שעליו לשבור אותם תחילה, "לשבר הקליפות כו' ע"י שבירת לבו ומרירת נפשו" – כי בקדושה מצד עצמה אין "שבירה". כל הצורך בתנועה של מרירות "ולב נשבר ורוח נמוכה", הוא "מצד הגוף ונפש הבהמית",  "כששולט ח"ו על האדם", ואזי היות האדם ב"לב נשבר ומרירות הנפש" (מ"גבורות קדושות") מבטלת שליטה זו; אבל "מצד נפש האלקית" אין "שבירה" – אלא "שמחה".

[זהו גם ההסבר לסיפור הבא: לרבינו הזקן  היתה קופסת טבק מכסף, ללא מכסה – כי במכסה (המבריק)  השתמש רבינו הזקן כדי לכוון  את התפלין שבראש, שתהיינה באמצע בדיוק. כאשר מישהו דיבר על כך בפני  צמח-צדק, והתבטא שרבינו הזקן שבר את מכסה הקופסא, אמר על כך הצמח-צדק: ענינו של זקני לא היה לשבור; הוא לא שבר זאת – אלא המכסה היה מן הסתם מחובר לקופסא בחוט, וזקני הסיר את החוט המחבר. ולכאורה: אף לו היה רבינו הזקן שובר את המכסה – הרי היה זה לשם קיום מצוה, ולא עניין של "שבירה" (כשלעצמה)? אך הענין בזה הוא, שבקדושה מצד עצמה אין עניין של "שבירה" כלל וכלל, ולכן היה ברור לצמח-צדק שרבינו הזקן בודאי לא שבר את המכסה].

ולכן, הביטול והקבלת עול הנדרשים ב"ראשית העבודה" – בעבודה של נפש האלקית גופא – צריכים להיות בעונג ובחיות, מתוך הכרח שזוהי ה"חירות" האמיתית ומציאותו האמיתית של איש ישראל.

משיחת אחרון של פסח  של"ז – לקוטי שיחות חלק יז, חג הפסח א בתרגום ללשון הקודש

תוכן השיעור

עוד שיעורי תורה בנושא

תגובה אחת

  1. *מהי חירות? / החלק היומי / סיון רהב-מאיר:*

    חג הפסח מכונה "זְמַן חֵרוּתֵנוּ". הרב אייל ורד מנסה לתרגם את המונח הגדול "חירות" אל חיי היום-יום שלנו:

    "חירות – זה להכיר את הכפתור העגול האדום הקטן שמכבה דברים וגם להשתמש בו מדי פעם.

    חירות – זה לקחת רק מה שצריך ונכון בבופה ענק בחתונה, שמציע אוכל לעדר פילים ולא לבני אדם רגילים.

    חירות – זו היכולת לא לשמוע ולא לקרוא לשון הרע, על אף שכולם מדברים על כך וזה מבעבע בכל האתרים.

    חירות – זו היכולת לומר למעסיק שלך שיש לך גם אישה וילדים, ולכן אתה לא יכול לעבוד בלי שעון, לא יכול לצאת מהבית כשהילדים ישנים ולחזור כשהם ישנים. יש לך עוד דברים בחיים. ולפני המעסיק – צריך לומר את זה לעצמך.

    חירות – זה לדעת לחיות מהכסף שיש ולא מהכסף שאין (להימנע ממינוס, בשפה פשוטה).

    חירות – זו היכולת לשתוק. לא להגיב על כל דבר. לבלום פה בשעת מריבה.

    חירות – זו היכולת להתאמץ כדי למצוא נקודה טובה גם במקום שאיש לא רואה. וגם לומר אותה, בהדגשה. להביט בעין טובה על המציאות ולא ליפול לבור הנרגנות והתלונות, אלא לשמוח ולהודות וגם לדעת לתקן.

    חירות – זה לא לצפור בזעם לנהג שהתמהמה שנייה מיותרת ברמזור, אלא לאותת לו בעדינות עם האורות.

    חירות – זו היכולת לראות כל אדם לא כאמצעי, שעליו אפשר לשלוט, אלא כמטרה בפני עצמו.

    רבי יהודה הלוי כתב: 'עבדי הזמן עבדי עבדים הם, עבד ה' הוא לבדו חופשי'. חירות אינה פסל, פסל החירות, אלא מהות. היא המיצוי של האישיות הפרטית והלאומית שלנו. חג חירות שמח".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

הרשומות והעמודים הנצפים ביותר
ברכה לראש חודש אייר
פתגמים קצרים חסידיים לחודש אייר | אמרות וציטוטים דברי תורה לאייר מסודר לפי ימים החודש
התפילין ברוחני
תפילין - משפטים ציטוטים וסגולות של התפילין
מודיעין
סימני כשרות בניו יורק וארה"ב
מרכז ניו יורק - עמוד הבית
ענווה וצניעות - ציטוטים ומשפטי חז"ל מחזקים על תכונת הענווה
קיצור הלכות תפילין עפ"י הבית יוסף
ציטוטים ומשפטי חז"ל על שמחה

אהבתי

אהבתי טוען...

אם מצאתם אי דיוקים בכתבה או שחסר מידע או בא לכם להוסיף לכתבה אנא כתבו לנו בתגובות

%d בלוגרים אהבו את זה: