דברי תורה קצרים לפרשיות אחרי מות קדושים – אנא הפיצו למען זיכוי הרבים

 

מסרון השבוע – פרשת אחרי מות – קדושים
אחרי מות? קדושים אמור!

מעשה בעבריין צמרת שהלך לעולמו. הרב נתבקש להספיד ולא ידע במה לשבח. בסוף אמר: "לשבחו ייאמר שהוא טוב יותר מהבן שלו".

כשהבן נפטר, הרב היה במצוקה. מה יאמר עכשיו? ואז הבריק ואמר: "בזכות המנוח אפשר היה להספיד את אביו"…

השבוע אנו מחברים את הפרשיות "אחרי מות" ו"קדושים". בשבוע הבא נקרא פרשת "אמור". פתגם עממי אומר ש"אחרי מות – קדושים אמור". כלומר, שאחרי פטירתו של אדם – אומרים עליו שהיה קדוש ומשבחים רק במעשים הטובים שעשה.

לא מדובר בשקר או טיוח. באותם רגעים כולם מבינים שחיי החומר הם רגעיים וחסרי ערך, ורק המעשים הטובים הם בעלי ערך ומשמעות נצחית.

ואני אומר: למה אחרי מות? כבר בחיים נזכור להתמקד במעשים הטובים, ונחיה חיים עם משמעות נצחית.

שבת שלום!

ממשבר לצמיחה דבר תורה קצרצר לפרשת אחרי מות קדושים

☕
הייתי נער צעיר בן 16-17 כשיצאתי לראשונה לשליחות בחו"ל, לעשות את חודש החגים בקהילות יהודיות באוקראינה ולהביא להם מזון גשמי ורוחני.
בעקבות טלפון שבור בין הגורמים השונים, מצאתי את עצמי נוסע 17 שעות לכיוון אחד של המדינה, ולמחרת עושה את הדרך ההפוכה בעוד 13 שעות של נסיעה לבדי עם נהג מקומי. הגעתי לאודסה די מפורק וחצי בוכה…
אך למזלי הטוב, שם ציפתה לי משפחת שלוחים עם לב בוער באהבת ישראל, שקיבלו אותי בחיוך ובחיבוק שעדיין מחממים את ליבי עד היום, 20 שנה אחרי.

בהמשך הם עברו להנובר שבגרמניה, המיסו את הקרח בלבבות והקימו קהילה יהודית לתפארת. בשבת האחרונה, למגינת הלב, השיב השליח הצעיר, הרב בני וולף ז"ל את נשמתו ליוצרה, אחר שבועות של מאבק בנגיף הקורונה, כשהוא מותיר אלמנה ו8 יתומים צעירים, וקהילה שבורה והמומה שהתייתמה מהרועה הרוחני שלה.

בשבת זו נקרא את פרשת אחרי מות (ופרשת קדושים), המתארת את מיתת בני אהרן, ובימים אלה, ימי ספירת העומר אנו נוהגים באבלות על 24 אלף תלמידיו של רבי עקיבא שניגפו בתקופה זו, משום שלא נהגו כבוד זה בזה.
אך למרבה הפלא, ובכוחות על-אנושיים, רבי עקיבא לא נתן לעצמו לשקוע באבל, אלא הסתכל קדימה, והסמיך להוראה חמישה תלמידים חדשים, ענקי עולם, וביניהם רבי שמעון בר יוחאי, ורבי מאיר בעל הנס, שהחיו מחדש את העברת מסורת התורה מדור לדור, והיוו מופת לאהבה ולכבוד הדדי.

ברוח הדברים, במוצאי השבת האחרונה, החליטה האלמנה הצעירה, גברת וולף, שהיא וילדיה אינם נוטשים את הספינה של יהודי הנובר, והבאים לטיפול במרכזים הרפואיים שם, וממשיכים הלאה את השליחות, עד ביאת גואל צדק.
החלטתה האמיצה הדהדה השבוע בלב רבבות אנשים ברחבי העולם, שהוסיפו השבוע במעשים טובים של כבוד ואהבה זה לזה, לזכרו ובדרכו של השליח, שהיה דמות של חסד, אהבה, חיוך וחיבוק.

בלשון חז"ל המשבר הוא מיטת היולדת. רגעים של שברון הם לעיתים צירי לידה, מהם אפשר לקום ולצמוח, לבנות ולהיבנות.
וכפי שאמר הרבי אחר מלחמת יום הכיפורים לרב לאו, במקום לשאול בייאוש "מה יהיה", מוטב לשאול "מה מוטל עלינו לעשות"…

ממתק לשבת פרשת אחרי  מות-קדושים תשע"ח

סיפור עם המון מוסר השכל, סיפרה מישהי שהייתה עדה למקרה,
"זה קרה לפני כמה שנים, עבדתי כמתנדבת בבית החולים סטנפורד, למדתי מילד קטן בן חמש בסך הכול, מה זה אומץ, מהי מסירות ומה הפירוש "אהבת אחים", בבית החולים היתה מאושפזת ילדה קטנה בשם ליזה שסבלה ממחלה נדירה וקשה. הסיכוי היחיד שלה להחלמה היה לעבור תהליך של החלפת דם עם אחיה בן החמש, שחלה באותה מחלה ובאופן פלאי החלים ממנה. בדמו היו נוגדנים כנגד המחלה.
הרופא הסביר את המצב הקשה של האחות לילד הקטן ושאל אותו אם הוא מוכן לתת את דמו לאחותו.
ראיתי שהוא מהסס לרגע לפני שאמר לרופא "כן, אני אעשה זאת בשמחה כדי להציל את ליזה".
כאשר שכבו השניים במיטותיהם הצמודות בתהליך העברת הדם, הוא חייך, ממש כמו כולנו, למראה הצבע החוזר ללחייה של ליזה.
ואז הוא פנה אל הרופא ושאל בקול רועד "דוקטור, האם אתחיל למות מיד?".
הסתבר שהילד פשוט לא הבין את דבר הרופא. הוא חשב שעליו לתת לאחותו את כל דמו ולמות כדי להצילה. כשאמר כן להצעת הרופא – לדבר הזה הוא אמר כן"…

*

בפרשת קדושים אותה יקראו בארץ השבוע, מופיע הפסוק "ואהבת לרעך כמוך", מצוות אהבת ישראל שהיא היסוד לכל התורה כולה,
מייסדי החסידות לימדו אותנו שלושה רבדים בקיום המצווה הזו ובדרך לייקר כל יהודי,
הבעל שם טוב הדגיש את מעלתם של פשוטי העם ושיבח אותם אפילו יותר מהלמדנים, הוא אמר שהלמדנים משולים לתפילין של ראש ופשוטי העם לתפילין של יד ובפועל אנו מניחים את של יד לפני הראש, בזאת נתן לנו הבעש"ט מסר עד כמה יקר כל יהודי אפילו אם הוא אדם פשוט.

*

המגיד ממעזריטש שהיה תלמידו וממשיך דרכו של הבעש"ט אמר נכון שלמדנו לאהוב גם את האיש הפשוט אבל מה קורה אם הוא לא צדיק האם גם אז עלי לאהוב אותו? פנה המגיד פעם לאחד מתלמידיו ואמר "בשמים אומרים שאהבת ישראל היא לאהוב רשע גמור כמו צדיק גמור" בזאת לימד המגיד שגם אם יש יהודי שהוא רשע גמור נוכל באמצעות קילוף הקליפות למצוא את הנקודה הפנימית הטובה שלו, נעורר אהבה אליו ודווקא כך נסייע לו לשפר את התנהגותו.

*

בעל התניא הרבי הראשון של חב"ד הוסיף עוד יותר וכתב שאהבת ישראל צריכה להיות כמו אהבת אחים שהיא אהבה שאינה תלויה בשום דבר, לא משנה מי הוא ומה הוא, וזה לא שאני אוהב את הרשע "כמו" את הצדיק, אלא שכל יהודי, מבלי להסתכל באיזה מקום הוא הרי הוא אחי ולכן אני אוהב אותו.
לאהבה זו מגיעים באמצעות זה שנפנים שכולנו בני אב אחד אנחנו וכולנו מציאות אחת, לכן עלינו לאהוב אחד את השני ללא שום התניה ולסייע אחד לשני בכל מה שאפשר.

*

יהי רצון שנזכה להתחזק במצוות אהבת ישראל ובזכותה נזכה לגאולה האמתית והשלימה שתבוא תיכף ומיד ממש.

פרשת – "אחרי מות – קדושים
אל תתבייש באמת שלך

באחד הימים הורה ריש לקיש: "נשיא שחטא מלקין אותו!"

כשהגיעה השמועה לרבי יהודה הנשיא הוא שלח את משמשיו לאסור את ריש לקיש על פגיעתו בכבוד הנשיאות. שמע זאת ריש לקיש וברח אל העיר מגדל.

למחרת, כשנתוועד רבי יהודה הנשיא עם רבי יוחנן בבית המדרש, ביקש הנשיא מרבי יוחנן לומר דברי תורה. התחיל רבי יוחנן מוחה כפיים ביד אחת.

אמר לו הנשיא וכי ביד אחת מוחאים כפיים?"
השיבו רבי יוחנן: "וכי אני לבדי בלי ריש לקיש אוכל לדרוש?"

באותה שעה הבטיחו הנשיא לצאת בכבודו ובעצמו לקראת ריש לקיש. כשהגיע אליו הנשיא קיבל ריש לקיש את פניו ברוב כבוד ואמר לו: "דומה אתה לבוראך, כשהוציא הקב"ה את ישראל ממצרים הוא לא שלח שליח ולא מלאך אלא הוא בכבודו ובעצמו, כך אתה באת בעצמך אליי".

שאלו רבי יהודה הנשיא: "מה ראית להורות את ההוראה המשפילה כל-כך את כבוד הנשיאות?"

השיבו ריש לקיש: "אתם סבורים שמפני היראה אימנע מלהורות את תורת ה'?!" (ירושלמי סנהדרין פ"ב ה"א)

"לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ." (ויקרא יט', טו')

התורה מצווה את השופטים לא להטות את אמת המשפט בגלל שהאדם העומד מולם הוא עני או עשיר.

לעיתים אף אנו כשופטים, שופטים את מעשינו – האם לעשות אותם או לא… מה מונע אותנו? הסביבה.

לעיתים אנו מפחדים לומר את האמת, להתנהג עם האמת שלנו מהפחד מה יאמרו, מכבוד האדם העומד מולנו. מלמד אותנו ריש לקיש – אל תהדר פני גדול – וכי מפני כבוד המקום אימנע מלומר את האמת?

וכי מפני הסביבה נימנע מלומר את האמת שלנו? נימנע מלפרסם את שמו יתברך? נימנע מברכות ועשיית מצוות? וודאי שלו!

נהפוך הוא – דווקא מול כולם נראה את האמת, נאמין ונפרסם את האמת שלנו, נחזק אותה ואולי גם את סובבנו.

נזכור תמיד! אנו מיצגים את מלך העולם, שווה לנו לפרסם את המלך, אין אדם שלא היה רוצה להיות שלוחו של מלך, ואנו, שלוחיו של מלך העולם!

נפרסם את שמו בעולם, לא נתבייש, לא נסתיר את זהותנו, ונזכה שאף אותנו בורא עולם יפרסם, יעלה, ויאיר את חיינו…

יום טוב, שבת שלום ובשורות טובות
לגאולת והצלחת עם ישראל. אמן!

ניתן לרכוש את הספר הראשון של "החיזוק היומי" בטל- 0525581133

 השבת פרשת אחרי מות – קדושים
(רעיון אחד בשלושה ציוויים)

בפרשתנו מופיע הציווי "ואהבת לרעך כמוך". מובן מאליו שמי שמקיים את הציווי הזה נמנע מגזל ומגניבה, מנקימה ומנטירה, והוא מקיים את כל המצוות שבין אדם לחברו – שהרי הוא אוהב את זולתו "כמוך". מדוע אפוא צריכה התורה למנות את כל המצוות שבין אדם לחברו ואינה מסתפקת בציווי "ואהבת לרעך כמוך"?
את התשובה לכך נותן רש"י בפירושו לפסוק, בשם רבי עקיבא: "זה כלל גדול בתורה". כלומר, מצוות אהבת-ישראל היא כלל, וכמו כל כלל, יש לו פרטים, שהם הציוויים המוגדרים, העוסקים כל אחד ואחד בפרט זה או אחר של הכלל הגדול. יש בתורה עוד דוגמאות למצווה כוללת, שאחריה באים פרטים.
אך עדיין אפשר להוסיף לשאול: אכן, מצאנו בתורה כלל ופרטים, אולם במה דברים אמורים, כאשר הפרטים נמנים בסמיכות לכלל, ואז ברור שהם הפרטים של אותו כלל; אולם בנידון שלנו, הלוא הפרטים מפוזרים בכמה מקומות בתורה, ואם-כן איך אפשר לומר שכל אלה פרטים של כלל שכתוב במקום אחר ורחוק מהם?
התשובה לכך רמוזה גם היא במאמרו של רבי עקיבא: "זה כלל גדול בתורה". כאשר מדובר בכלל רגיל, הפרטים צריכים להיכתב בסמיכות לו; אולם "ואהבת לרעך כמוך" הוא "כלל גדול בתורה" – כלל מרכזי הנחלק לפרטים רבים בכל התורה כולה, ובכלל כזה אין הכרח (וגם בלתי-אפשרי) שכל הפרטים ייכתבו סמוך לו.
בכך גם ניתנת תשובה לשאלה גדולה ומרכזית: האדם אדון על מעשיו, ובתחום זה אפשר לצוותו לעשות או להימנע מלעשות דבר-מה; אבל לא כל אחד ואחד מסוגל ליצור רגשות בליבו, שאפשר לצוותו על כך. איך אפשר אפוא לצוות כל יהודי לחוש אהבה בליבו כלפי כל יהודי שני, ועד לאהבה בדרגת "כמוך"?
אולם על-פי דברי רבי עקיבא ש"ואהבת לרעך כמוך" הוא "כלל גדול", שפרטיו הם כל המצוות שבין אדם לחברו, מובן שהציווי המעשי אינו על רגש שבלב (שבזה קשה לצוות כל אחד ואחד), אלא בקיום הפרטים, שהם היישום בפועל של הציווי "ואהבת לרעך כמוך".
כאשר יהודי מקיים בפועל את הציוויים הפרטיים – החל מאלה המנויים קודם לכן: "לא תלך רכיל… לא תשנא… לא תיקום", ועוד לפני-כן: "לא תגנובו" וגו' – בזה באה לידי ביטוי המשמעות המעשית של מצוות אהבת-ישראל. יהודי זה מתנהג בפועל כלפי הזולת כפי שהוא רוצה שיתנהגו עמו.
העובדה שמאמר זה אמר רבי עקיבא טומנת בחובה עוד רמז. רבי עקיבא אמר: "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום". מזה עולה, שהיחס שבין יהודי אחד לחברו הוא יחס בין אחים. כאשר יהודי יתבונן בעובדה זו, שהיהודי השני הוא אחיו – ממילא יתעורר גם בליבו רגש של אהבה אליו, וכך יגיע לא רק לקיום המעשי של המצווה (בקיום הפרטים, כנ"ל), אלא גם ברגש של אהבה "לרעך כמוך" בליבו.

(לקוטי שיחות כרך יז, עמ' 215)

שבת שלום!!!
לזכות הת' מנחם מענדל בן נחמה דינה

אנא הפיצו לזיכוי הרבים

ב"ה ממתק לשבת פרשת קדושים תשע"ט 2019

היה פעם מלך שהיו לו שני בנים, כשהמלך הזקין התלבט מאוד למי מהבנים להוריש את כסאו, שניהם היו מוכשרים, רגישים ובעלי מידות טובות וההחלטה היתה קשה.
החליט המלך לבחון את בניו ללא ידיעתם, הוא קרא לשני הבנים וביקש מהם להשגיח על הממלכה מכיוון שהוא נוסע לביקור ממלכתי במדינה אחרת.
הוא חילק ביניהם שווה בשווה את הממלכה וביקש מהם לשמור עליה, ולדאוג ככל האפשר לשלום התושבים
למחרת לבש המלך בגדי איש פשוט והחל לעקוב אחרי בניו, הבנים החלו את יומם הראשון כמלכים. הבן הבכור הסתכל בגאווה מול הראי בחדרו ואמר "אני המלך! אהנה מזה כמה שאפשר, יצא עם יועציו לשוק ודאג שכולם יחלקו לו כבוד, אחר כך חזר לארמון וביקש שיכינו לו סעודת מלכים עם חבריו ובני משפחתו
הבן הצעיר צעד מקצה לקצה בחדרו ומלמל, "כיצד אוכל למלא את רצון אבי? מה עוד אוכל לעשות כדי שכשיבוא אבי הוא ישמח שנתן בי את אמונו, וכך אגרום לו נחת רוח?…" ישב הבן בחדרו שעות ארוכות, אפילו בלי לאכול את ארוחותיו, ותכנן תוכניות רבות לשיפור חיי התושבים.
המלך המחופש עקב יום יום אחר בניו וראה כיצד הם פועלים בתור ממלאי מקומו.
הבכור אמנם קיים את חובותיו הבסיסיות אבל בכל זמן פנוי השתדל ליהנות מחיי המלוכה, במסיבות, טיולים וארוחות פאר.
הצעיר לעומתו ביקר כל יום את התושבים ובדק מה הם צריכים ואיך יוכל לשפר את חייהם.
עברה תקופת הניסוי, המלך חזר לארמון וכמובן הכריז על הבן הצעיר כיורש העצר.

בפרשת השבוע מצווה עלינו התורה "והתקדישתם והייתם קדושים" מסבירים מפרשי התורה שכוונת הציווי היא "קדש עצמיך במותר לך" שהתורה מצפה מאיתנו להגביל את עצמנו גם בדברים המותרים וכפי שנהוג לומר אצל חסידים "מה שאסור בטוח אסור ומה שמותר לא חייבים"
השאלה היא למה להקשות את חיינו הרי התורה נתנה לנו 613 מצוות שמקיפות כל פרט כמעט בחיינו, למה שאגביל את עצמי יותר ממה שהתורה הגבילה אותי?
מוסבר בתורת החסידות שהציווי הזה הוא יסוד חשוב לכל התורה והמצוות של יהודי, הרי אחת המטרות החשובות של התורה והמצוות זה לעדן את נפשו של האדם כשמקיים מצוות ולומד תורה הוא מתקרב לקב"ה ובכך הוא מחזק את הכוחות הרוחניים שבתוכו, אבל כשיהוי עושה רק מה שהוא חייב, הרי יכול להיות שהעשייה שלו היא מחוסר ברירה, הוא לא באמת שמח לעשות את זה אלא שאין לו ברירה הוא נולד יהודי והוא חייב לקיים מצוות, כאשר אדם מקדש את עצמו גם בדברים המותרים הוא מוכיח שהוא שמח להתקרב לקב״ה ולמלא את רצונו וזה מקרין גם על כל הדברים שהוא חייב לעשות שלא יעשה אותם מחוסר ברירה אלא מתוך רצון ושמחה.
יהי רצון שנעשה את כל התלוי בנו כדי להתקדש ולהתחבר יותר לקב"ה ואז נזכה לנאמר "אדם מקדש עצמו מעט מלמטה מקדשים אותו הרבה מלמעלה, בגאולה שלימה שתבוא בקרוב ממש.

שבת שלום ומבורך !

הכי ישראלי – לנהוג בכבוד

היה מרענן ומעורר השראה לשמוע השבוע מפורסמים כאלה ואחרים גאים ביהדותם ומציבים את שמירת המסורת (הנחת תפילין, הדלקת נרות שבת ואפילו כיסוי ראש) כסמל הכי ישראלי בעיניהם.

כעת נותר רק עוד משהו אחד קטן להשבת הכבוד הלאומי. לנהוג בכבוד (תרתי משמע). אמנם זה נשמע ממש ימות המשיח, אבל זה תלוי רק בנו.

בתקופה זו אנו מתאבלים על תלמידי רבי עקיבא שנפטרו בגלל שלא נהגו כבוד זה בזה, נקרא השבת בפרקי אבות על "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך".

לנהוג בכבוד זה לא רק לאהוב, אלא לתת לשני את המקום והמרחב שלו, כעולה מהסיפור הבא.

תקופה קצרה לפני פרוץ המהפכה האיראנית, ניהל הרבי באמצעות שלוחיו מבצע חשאי ומורכב, במסגרתו חולצו מאיראן מאות ילדים והוטסו לארצות הברית. הם שוכנו במוסד מיוחד שהוקם עבורם וקיבלו את התנאים הטובים ביותר.

כמה ימים לפני חג הפסח, קיבלה הנהלת המוסד מסר מיוחד מהרבי: למרות שאין מנהגנו לאכול קטניות בפסח, עליכם להכין עבור הילדים אורז לליל הסדר, כדי שתהיה להם הרגשה של בית…  

זה כבוד לתת כבוד!

ב"ה

ממתק לשבת פרשת אמור תשע"ט

בשנת 1981, הגיע שליח צעיר לווינה, בירת אוסטריה. הרב יעקב בידרמן החל לפעול עם הקהילה היהודית במקום ולקראת החגים הוא ערך מגבית בין יהודי העיר. להפתעתו הרבה, הוא קיבל מעטפה מאחד היהודים המפורסמים בעולם, שלא היה לרב בידרמן כל קשר איתו. היה שם צ'ק צנוע מפרופסור ויקטור פרנקל.

חלפו 15 שנים ולמשרד של הרב בידרמן, נכנסה אישה מבוגרת מקומית. היא הגדירה את עצמה כשליחה הראשונה של הרבי בווינה. היא סיפרה שבשנת 1959 ביקרה אצל הרבי ביחידות והרבי ביקש ממנה למסור דרישת שלום לפרופסור פרנקל ולומר לו שיהיה חזק וימשיך בעבודתו בנחישות. כשחזרה לווינה, הלכה לבית הרפואה בו עבד פרנקל ושם אמרו לה שבשבועות האחרונים הוא לא הופיע לעבודה. היא צעדה אליו הביתה והתפלאה למצוא אותו בפנים נפולות. התברר שהוא שרוי במשבר מקצועי, עמיתיו מזלזלים בגישה הרפואית אותה פיתח ואין לו חשק להמשיך הלאה. אמנם המילים של הרבי הגיעו אליו בדיוק בזמן והחיו את נפשו ובאמת תקופה אחר כך, הוא פרסם את ספרו המפורסם 'האדם מחפש משמעות' שנמכר מאז במיליוני עותקים.

פרנקל פיתח את גישתו הייחודית בין תאי הגזים באושוויץ. כדי לשמור על שפיות דעתו, הוא נהג לערוך תצפיות על האסירים האחרים כאילו הם משתתפים בניסוי אצלו. הוא הבחין בתופעה מרתקת שהדהימה אותו: היו אנשים שהיו להם כוחות להמשיך להיאבק ולשרוד והיו כאלו שאיבדו את הכוח. הוא ניסה להבין את הסוד: מה נותן את הכוח לשרוד? למה יש שמצליחים ויש כאלו שלא שורדים?

התגלית שלו הייתה מילה אחת: "משמעות". אנשים שהייתה להם סיבה לחיות בשבילה – נאבקו ושרדו ואנשים שאיבדו את הטעם לחיות, נפלו. כשהגיע להבנה הזו הוא התחיל לייצר עבור אנשים משמעות לחיים. היה שם מדען שרצה להתאבד, ופרנקל עורר אותו לכך שהעבודות המדעיות שלו זקוקות להשלמה ולכן חשוב לו לשרוד. אצל אדם אחר הוא עורר את המניע לשרוד בכך שיש לו בן בחוץ לארץ שזקוק לו. וכן הלאה.

הוא סיכם את השיטה שלו במשפט אחד מהמם: אם יש לאדם למה לחיות, הוא יוכל להתמודד עם האיך לחיות!.

**

במצוות ספירת העומר הכתובה בפרשה שלנו יש משהו מיוחד שלא קיים באף מצווה אחרת, התורה אומרת "וספרתם לכם" ומהמילה לכם לומדים שהספירה היא אישית, על יהודי לספור את הספירה שלו של חמישים יום, ובזה שונה חג השבועות מהחגים האחרים, בכל החגים כתבה התורה תאריך לחג, פסח – בחודש הראשון בארבעה עשר, ראש השנה – בחודש השביעי באחד לחודש, ורק בחג שבועות התורה לא כותבת תאריך אלא ספירה של חמישים יום וכאמור הספירה היא לכל אחד באופן אישי, לכן ההלכה היא שאם אדם נסע למשל מניו יורק לתאילנד והרי הוא מפסיד יום כשחוצה את קו התאריך יצא שעבורו חג השבועות יהיה יום אחד אחרי כולם ולכן עליו לחגוג עוד יום נוסף אחרי היום שכולם יחגגו.
מצד שני היום היחיד שאפשר להגיד בו "זמן מתן תורתנו" זהו יום ו' בסיוון שבו קיבלנו את התורה ואם כן יוצא דבר מעניין שאמנם יכול להיות לכל אחד באופן אישי יום אחר לחג השבועות אבל מתן תורה הוא לכל עם ישראל ביחד.
דבר זה מלמד אותנו שבעבודת השם יש שני צדדים מצד אחד יש את עבודת הפרט וכל אחד שיזכך את עצמו ויעדן את מידותיו יכול לזכות לקבל את התורה באופן אישי גם אם חבריו עוד לא מוכנים וכן האדם יכול להכניס את המשמעות האישית שלו שתדרבן אותו להתקדם ולעשות, מצד שני ישנם עניינים שהקב"ה נותן לעם ישראל רק כשכולם ביחד בנתינה מלמעלה שלא תלויה באדם.
יהי רצון שנזכה להכניס משמעות לחיינו כל אחד בעבודתו באופן פרטי וביחד עם זה נזכור שאנחנו חלק מעם ישראל וברכת השם שורה רק כאשר כולנו ביחד כנאמר "ברכנו אבינו כולנו כאחד", בזכות האחדות יביא לנו הקב"ה גאולה אמיתית ושלימה בקרוב ממש.

שבת שלום ומבורך!

איך לשפוט את הזולת? / החלק היומי, פרשת אחרי מות-קדושים / סיון רהב-מאיר:

כל אחד מאיתנו הוא בעצם סוג של שופט בבית משפט לתביעות קטנות. בכל יום אנחנו נתקלים באינספור התנהגויות שונות של הסובבים אותנו, שומעים מה הם עשו ומה הם אמרו – ושופטים אותם: האם הם טובים או רעים, צודקים או טועים?
בפרשת השבוע התורה מסבירה איך השיפוט היומיומי הזה צריך להתבצע. נכתב בפרשה "בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ" ורש"י מסביר שהכוונה היא לדון את הזולת לכף זכות. רגע, האם לשפוט לפי הצדק, לפי העובדות נטו, או לחפש ולהתאמץ איך לדון אותו לכף זכות?
פרשנים רבים מסבירים שזהו הצדק האמיתי – לדון לכף זכות. הרי כל דבר אפשר לפרש בדרכים שונות. עלינו לנסות לפרש כל התנהגות לטובה ולא לרעה. להתבונן בכל האדם כולו, לא רק במעשה הספציפי או ברגע אחד בעייתי. לראות את ההקשר, את מכלול האישיות שלו, את המניעים הפנימיים, את כל מה שעבר עליו בחיים, ולחפש לעומק איך למצוא בו את הטוב.
האדם טוב בפנימיותו, אך לעתים פחות טוב בחיצוניותו. כשדנים אותו לכף זכות – קובעים שהטוב הוא העיקר.