דברי תורה קצרים לפרשת ויקרא

לבחור בענווה דבר תורה קצרצר על פרשת ויקרא

☕
בליל הסדר, כאשר מגיעים ל"יחץ", חוצים את המצה האמצעית מבין השלוש מצות של קערת הסדר. את החלק הגדול יותר מחביאים לאפיקומן, ואת החלק הקטן משאירים בין המצות השלימות.
פעם קלט רבי שלום בער (הרש"ב), את אחד המשתתפים בסדר, כשהוא משווה בין חלקי המצה כדי למדוד מה גדול יותר, ואמר לו, שמי שצריכים למדוד את גדולתו אינו גדול באמת…

📖
ספר ויקרא, אותו אנו מתחילים לקרוא השבת, נפתח בפסוק "ויקרא אל משה", כאשר האל"ף של ויקרא נכתבת בתורה בגופן קטן יותר מיתר האותיות. הדבר רומז על הענווה של משה רבנו, שלמרות שזכה לגדולה, התנהג בענווה ובצניעות וחש עצמו קטן.
כך גם המצה היא סמל לענווה וצניעות, ביחס לחמץ התופח, המסמל גאווה והתנשאות.

את יכולתו של העניו ושפל הברך לסלול דרך ולהגיע למקומות הגבוהים ביותר, מתאר הבעל שם טוב במשל הבא:
פעם הזמין המלך את העם לפגוש אותו בארמונו.
הלובי היה גדוש במאכלים ומשקאות כיד המלך, והמון העם עצר שם והיטיב את ליבו;
אלה שהאוכל פחות דיבר אליהם עלו לקומה הראשונה שם התקיימו הרצאות במגוון תחומי דעת ועניין;
חובבי האמנות המשיכו לקומה השנייה שם היו גלריות עם מיטב היצירות;
אנשי הרוח טיפסו לקומה השלישית והאזינו לנגנים הפורטים על מיתרי הרגש והנשמה;
רק האיש הפשוט והעני, זה שאוכל טוב, פילוסופיה, אמנות ונגינה, לא היו קיימים בעולמו, זכר שהוא הגיע למטרה כלשהי, הוא דילג בקלילות על כל הקומות והעפיל ישר לקומה העליונה, שם זכה לפגוש את המלך, שאמר לו, לך חיכיתי – – –

 

 

 

לשון חיבה! / החלק היומי, פרשת ויקרא / סיון רהב-מאיר:

יש לך אידיאולוגיה ואתה משוכנע שאתה צודק, איך אתה פונה למי שלא מסכים איתך? אתה הורה שיודע בדיוק מה צריך להגיד לילד לעשות, האם אתה בכלל רואה בן-אנוש כשאתה מדבר, או שהעיקר זה לירות את מה שאתה רוצה להגיד? ומה לגבי בוס שצריך לדבר לעובד שלו, או שיחה בין בני זוג?

הספר החדש שמתחילים לקרוא השבוע, ספר ויקרא, נפתח במילים: "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה, וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו". פרשנינו מסבירים: ה' קודם כל קרא אל משה בשמו, ורק אחר דיבר אליו והתחיל לומר לו מה לעשות. השלב הראשוני הוא להיות נעים כלפי הזולת, לפני שבכלל עוסקים בתוכן.

רש"י כותב על הפסוק הראשון הזה של ספר ויקרא את המילים היפות הבאות: "לכל דיברות ולכל אמירות ולכל ציוויים – קדמה קריאה, לשון חיבה". זה כלי עוצמתי עבור כולנו, בכל מצב: להקדים לשון חיבה למה שיש לנו לומר.

 

החיזוק היומי שלי ✍️ לפרשת ויקרא

פרשת ויקרא היא הפרשה הראשונה בספר ויקרא, ספר שמוקדש כולו להקרבת קורבנות על גבי המזבח ולעבודת המשכן. 
“אדם כי יקריב מכם קרבן לה’.."
פסוק זה מעור תמיהה שניתן להבין שעלינו להקריב את ה"אדם" (=מכם קרבן) !?
יותר נכון היה לכתוב: "אדם מכם כי יקריב קרבן"
המגיד מדובנא זיע”א, הסביר זאת על פי משל: רועה צאן שכח את תרמילו, וכשהציק לו הרעב נטש את צאנו והשביע נפשו בסעודה במסעדה.
כשחזר למרעה ולא מצא את צאנו
שאל את אנשי המקום עליהם. וסיפרו לו שצאנו פרצו את הגדר ונכנסו לגן מרהיב העין של שר העיר, רמסו שושנים וקלקלו את הגן. וכשנודע הדבר לשר ציווה לכלאם אצלו.
עמד הרועה תוהה ואובד עצות, עד שניגש אליו אחד מזקני העיר ואמר לו, כי ידוע לו שלפני מספר שנים קרה מקרה מעין זה ואותו הרועה שחכם היה, קנה עוגה מפוארת והגישה דורון לפני השר והתנצל על המקרה.
נאות לו השר ושחרר את צאנו.
כאשר שמע זאת הרועה, מצא הרעיון חן בעיניו ואף הוא עשה כמעשה קודמו וקנה עוגה מפוארת לשר.
אך לרוע מזלו לא מצא את השר במקומו. אלא נודע לו שזה עתה נסע השר לעיר אחרת.
לא איבד הרועה את עשתונותיו, הניח את העוגה על שלחן השר, פתח את דיר הצאן ולקח את צאנו.
כשחזר השר למקומו, קרא לו ושאלו, באיזה רשות פתחת את הדיר ולקחת את הצאן?
השיב לו הרועה, שעשה כמעשה הרועה שקדם לו.
אמר לו השר שוטה שבעולם, וכי חסר לי כסף ואני צריך את העוגה שלך? אלא אותו רועה התרפס לפני וקבלתי התנצלותו. והעוגה באה רק כאות לכניעתו לפני. אך אתה לא עשית כן וראוי להענישך.
והנמשל אין הקדוש ברוך הוא רוצה את גוף הקרבן, אלא את חרטת המקריב והכנעת לבו כמעשה הרועה הראשון דווקא.
הקרבן אינה בנתינה, אלא בהכנעת הלב הבאה עימה,מידת הביטול והקרבן הוא רק סיום ומעשה סמלי.

כשם שאין לאדם לדחות מצוות שבין אדם למקום כדי לקיים מצוות שבין אדם לחברו, כך אל לו לאדם לגזול כדי לקיים את המצוות שבין אדם למקום. ובלשון עממית נוכל לומר "תהיה בן אדם"!

שבת שלום זיגדון נועם

☎ לקבלת חיזוק יומי שלח/י הודעת וואצאפ ל- 052-8930233 נועם

 

 

 

ממתק לשבת פרשת ויקרא תשע"ז

איש עסקים שהקים חברה מצליחה מאוד, זימן את כל המנהלים העובדים בחברתו ואמר להם "אני כבר מתבגר ובקרוב אפרוש ואבחר אחד מכם להיות המנכ"ל של החברה, אתן לכל אחד מכם זרע מיוחד, תצטרכו לשתול אותו ולהשקות אותו מדי יום, כולכם תחזרו לכאן בעוד חצי שנה, ומי שיתמיד באמת נוכל לראות זאת על התוצאות שלו וכך אדע למי להוריש את כסאי, אחד המנהלים בשם יוסי הגיע הביתה וסיפר לאשתו בהתרגשות על ההזדמנות שנפתחה בפניו, אשתו עזרה לו למצוא עציץ יפה וביחד הם שתלו את הזרע ושמו את העציץ על החלון, כל יום היו מגיעים יוסי ואשתו ומשקים את העציץ אך לצערם שום דבר לא צמח,

בעבודה כל המנהלים היו מדברים ביניהם כל היום, עד כמה הצמחים שלהם צומחים יפה וגדלים ורק יוסי עמד בצד נבוך ולא השתתף בשיחות, כל יום יוסי היה מגיע הביתה וממשיך להשקות את העציץ בתקווה שאולי יצא משהו אך לשווא, אחרי חמשה חודשים אשתו ניסתה להניא אותו מניסיונותיו, אך יוסי המשיך בהתמדה ולא התייאש עד הרגע האחרון, ביום המיועד הגיעו כולם למשרדו של המנכ"ל, כל אחד הביא איתו את העציץ עם הצמח היפה שגדל בתוכו ורק יוסי עמד בצד מבוייש עם עציץ מלא באדמה ללא שום צמח, המנכ"ל פתח ואמר כל הכבוד לכם, איזה עציצים יפים גידלתם ואז פנה ליוסי וקרא לו אליו אל מול מבטי צחוק של כל המנהלים, המנכ"ל לחץ את ידו של יוסי ואמר להם אני גאה להציג בפניכם את המנכ"ל הבא… יוסי היה מופתע וכמוהו כל המנהלים ואז המנכ"ל אמר "לפני כמה חודשים נתתי לכולכם זרעים לשתול, לא גיליתי לכם שהזרעים שנתתי לכם היו מתים ולא יכלו לצמוח, כולכם ניסיתם להצמיח אותם ומשלא צמחו, הלכתם והבאתם צמחים שגדלו מאוד יפה אבל זה לא הזרע שאני נתתי לכם, יוסי היה היחיד שהתמיד וניסה עד לרגע האחרון להוציא משהו מהצמח שאני נתתי לו ובזכות ההתמדה והאמת שלו הוא זוכה להיות המנכ"ל.

*

השבוע אנחנו מתחילים לקרוא את ספר ויקרא, המדבר על הקרבנות שהוקרבו בבית המקדש, את הקרבת הקורבנות התחילו וסיימו כל יום עם קרבן התמיד, קרבן התמיד היה קרבן זול שהיה מורכב מכבש אחד ומעט שמן, קמח וסולת, למרות העלות המזערית של קרבן זה היו כל עם ישראל שותפים במימונו, כך שהיה יוצא שכל אחד משלם סכום מאוד קטן פעם בשנה עבור זה ובזכות זה היה זוכה להתברך בשנה מוצלחת והיה שותף בקרבן ה"תמיד" כאילו הוא תמיד במצב של הקרבת קרבן.

עבודת הקורבנות קיימת גם בנפשנו ומקרבן התמיד אנחנו למדים שלא דורשים מהאדם לתת לקב"ה את כל מה שיש לו, אבל את הקצת שהוא נותן, שייתן בהתמדה ובשמחה וכמו שקרבן התמיד הוקרב רק בבוקר ובערב ובכל זאת הוא נקרא תמיד, כך גם אצל האדם למרות שבסדר היום שלו יש הרבה דברים שהם לא רוחניים הרי שהשעה שהוא מקדיש ללימוד התורה, או ההתנדבות השבועית שלו לעזור לזולת, הם צריכים להיות החלק המרכזי של חייו ועליו להרגיש שבזה הוא עסוק תמיד, וכדי שיוכל להרגיש כך עליו להתמיד ולעשות את זה כדבר קבוע ולא כמשהו מזדמן.

*

יהי רצון שנזכה להתמיד במצוות ובמעשים טובים שישפיעו על כל היום שלנו ובזכותם נזכה לגאולה שלימה בקרוב ממש.

מסרון החודש – ניסן
שאלת מיליון המופלטות

היי, אתם שם בניקיונות, עצרו לרגע וחשבו: לא חבל שאחרי כל הקרצופים והשפשופים, אחרי שבוע שהבית סטרילי מחמץ – רק ייצא הפסח וכבר נחזור לחמץ ונחגוג עם המופלטה?

חמץ ומצה מייצגים שתי גישות לחיים: החמץ שתופח מייצג את האגו המחפש חיי נוחות; המצה הדקה מייצגת ענווה והתבטלות המובילים לחיי שליחות.

"שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה" – נוחות ושליחות יכולים להשתלב יחד. אדם צריך לדאוג למשפחה ולאחרים, אך לא לשכוח גם את עצמו.

"הלילה הזה כולו מצה" – אחת לשנה אנו עושים איפוס. נוחות OUT ושליחות IN. המצה בפסח נועדה לסדר מחדש את סדר העדיפויות שלנו בימים שאחרי פסח: קודם שליחות, אחר כך נוחות.

אז תרבחו ותסעדו, אבל רק אחרי שיהיה לנו פסח כשר ושמח!

הרב חיים הבר,
בית חב"ד שכונה ט' באר שבע

כבכל שנה, מגיעה בימים אלה התזכורת לעקרות הבית החרוצות שאבק זה לא חמץ והילדים (או הבעל, אם תרצו) הם לא קרבן פסח…

השבת מתחילים לקרוא את ספר הקרבנות – ויקרא, המדבר גם על הקרבן האישי. המטרה אינה חלילה 'להקריב' מישהו אחר – לעשות משהו שיבוא על חשבונו, אלא לתת משהו מעצמנו לזולת. כשאנו מקריבים, אנו מתקרבים.

הנתינה היא ההכנה החשובה לחג הפסח.

השבת פרשת ויקרא (פעולה קטנה שקובעת את כל היום)

חומש ויקרא עוסק בעיקר בעבודת הקרבנות, שהייתה אחת העבודות הראשיות במשכן ובמקדש. עבודה זו קיימת, למעשה, בכל דור ודור ואצל כל אדם, שהרי אם על כל התורה נאמר שהיא נצחית ושכל אדם צריך להפיק ממנה הוראות-דרך בחייו, על-אחת-כמה-וכמה דברים הקשורים במשכן ובמקדש, שעליו נאמר במפורש: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – "בתוך כל אחד ואחד".

עבודת הקרבנות החלה ונסתיימה מדי יום בקרבן התמיד. קרבן זה מבטא אפוא את סדר-החיים התמידי והבסיסי של היהודי בעבודת יומו.

התמיד היה קרבן זול. הוא הורכב מכבש אחד וממעט שמן, קמח ומלח. חובת הקרבתו לא הוטלה על כל יהודי בנפרד, אלא כל אחד שילם סכום שנתי, כמעט אפסי, ובכסף זה קנו קרבנות תמיד לכל השנה; אך הקרבן הביא את ברכות-ה' לשנה טובה ומוצלחת לכל יהודי באשר הוא.

קרבן התמיד, כמי שמבטא את סדר-החיים התמידי, מלמדנו אפוא: לא דורשים מן האדם לתת את כל אשר לו לבית-המקדש, מבלי להותיר לעצמו מאומה; אך דורשים ממנו, שאת מה שהוא נותן – שייתן בלב שלם ושמח. לא הכמות קובעת, אלא האיכות – הנתינה בלב טהור, בשמחה ובחיות פנימית.

נקודה נוספת שאנו רואים בקרבן התמיד: הקריבו אותו רק פעמיים ביום – מוקדם בבוקר, לפני כל הקרבנות, ולפנות ערב, לאחר כל הקרבנות. אך הוא נקרא 'תמיד', כאילו הקריבוהו כל היום כולו. וזאת, משום שהשפעת הקרבן הייתה מורגשת וניכרת בכל עבודת היום.

גם חיינו מורכבים בעיקר מהתעסקות בצרכים שונים, ולא תמיד אפשר לחוש את קדושת ה' בפעולות היום-יומיות. יתרה מזו: ההבנה האנושית עלולה להתערב גם בענייני הרוח, ולהטות את האדם מהדרך הנכונה, עד כדי עשיית ההפך מרצון ה'.

לכן, בתחילת כל יום, בטרם יפנה האדם לעיסוק כלשהו, הוא זקוק ל'קרבן תמיד', שיבטא את התמסרותו המוחלטת לה', ושיגן עליו מפני סטייה מן הדרך במשך היום. זו האמירה: "מודה אני לפניך מלך", הנאמרת מיד עם פקיחת העיניים בבוקר. באמירה זו אנו מודים לה', שהחזיר לנו את הנשמה, ואנו מכנים אותו 'מלך' – והרי למלך מתמסרים לחלוטין!

התמסרות זו לקב"ה בראשית היום, היא 'קרבן התמיד' שלנו. אמירה קטנה בכמות, שמשפיעה גם על השעות המאוחרות יותר, המנוצלות לעיסוקים אחרים, שגם בהן נחוש את ההתבטלות למלך. כשיהודי פותח את יומו במסירת כל מהותו לקב"ה, יש בכוחו להישאר דבק בו גם כשהוא עוסק בעיסוקים אחרים, וכך הוא זוכה לברכת-ה' בכל מעשיו.

(על-פי לקוטי שיחות כרך ג, עמ' 939)

שבת שלום !!!

מוקדש לזכות הת' מנחם מענדל בן נחמה דינה לרפואה שלימה

ממתק לשבת פרשת ויקרא תשע"ח

מעשה בחייט פשוט וצנוע שהיה מתפרנס בקושי מתיקונים ותפירות פשוטות, יום אחד פגש אדם עשיר את החייט ומצא חן בעניו, הזמין העשיר חליפה יוקרתית וכעבור זמן קצר סיפק החייט את המבוקש בהצטיינות יתרה. העשיר התלהב מאוד מכישרונו של החייט, סיפר לחבריו וכך הפך החייט לבעל שם נחשק בתחומו.

*

אחד משרי המדינה ששמע על החייט זימן אותו לאחוזתו, הראה לו גליל בד יקר מאוד שהביא מחו"ל ואמר לו "רכשתי את הבד הזה בסכום מאוד גבוה, אני מצפה שתתפור ממנו חליפה מיוחדת מאוד". החייט הוחמא מאוד ואמר בביטחון מלא "אני חייט מומחה ומקצועי, הסר כל דאגה מלבך!", השר נרגע, החייט חזר לביתו והחל בתפירה, במהלך הכנת הבגד, לא הפסיק החייט לדמיין את המחמאות שיקבל על הבגד היפה, הוא תפר את החליפה, השתדל מאוד להגיע לשלמות, ובסופו של דבר נסע לאחוזת השר עם החליפה היפה בידיו.

*

השר מדד את החליפה ופניו האדימו מזעם. "איזו חליפה מכוערת זאת!", צעק, "זה מה שעשית בגליל הבד היקר שהבאתי לך? איך אתה לא מתבייש?", השומרים שראו זאת תפסו את החייט וזרקו אותו מהארמון כשהם לא שוכחים להשליך עליו את החליפה האיומה שתפר עבור אדונם. החייט חזר לביתו אבל וחפוי ראש, הוא גולל בפני אשתו את המעשה כולו, ובפיה הייתה רק עצה אחת: "לך תתייעץ עם הרב הגדול" הסכים החייט ונסע אל הרב, החייט סיפר לרב את כל הסיפור ואת תחושותיו לפני ואחרי, יעץ לו הרב עצה פשוטה אך מוזרה: "לך לביתך, תפרום את כל הבגד עד היסוד, ומיד לאחר מכן תתפור אותו שוב. קח את הבגד המחודש לשר ותבקש ממנו למדוד אותו שנית". החייט ניסה לשאול לפשר העצה, אבל הרב אמר לו "אל תחשוב פעמיים – ממילא אין לך מה להפסיד".

*

חזר החייט לביתו, פרם את החליפה ותפר אותה שוב, ועם התוצרת המחודשת הגיע שוב ברגליים כושלות אל האחוזה. להפתעתו, הסכים השר למדוד שוב את החליפה ולתדהמתו התלהבות השר הייתה עצומה. גם אנשיו הרעיפו מחמאות על החייט, ואילו הוא לא הבין מה קרה כאן – הרי מדובר באותו הבגד בדיוק.

*

החייט לא יכול היה לוותר על נסיעה נוספת אל אותו רב גדול, על מנת לשאול אותו מה עמד מאחורי עצתו המוזרה לכאורה. "לא היה קשה להבין מהסיפור שלך", אמר הרב בחיוך, "שבפעם הראשונה תפרת את החליפה של השר מתוך גאווה ומתוך מחשבות על כבוד וכסף. אבל לגאווה אין חן, וכך גם לחליפה שתפרת לא היה חן בעיני השר. הייתי משוכנע שאם תתפור שוב את אותו בגד בדיוק, הפעם מתוך ענווה וצניעות, הוא יישא חן בעיני כל רואיו וכך אכן היה".

*

פרשתנו פותחת במילים "ויקרא אל משה" האות א' במילה ויקרא כתובה בספר התורה בקטן וחז"ל אומרים שהיא מלמדת אותנו על ענוותנותו של משה רבנו שלמרות כל מעלותיו היה עניו מאוד.

*

בספר דברי הימים האות א' משמו של אדם הראשון גם חריגה אלא ששם האות גדולה והיא מציינת את מעלותיו של אדם הראשון שהיה יציר כפיו של הקב"ה אך גם גם את זה שאדם הכיר במעלותיו והתגאה בהן, זו הסיבה שאדם גם נפל בחטא עץ הדעת כי הגאווה מביאה לידי חטא,

*

בדרך כלל אותיות התורה כתובות בגודל בינוני, לא גדול מדי ולא קטן מדי מה שמלמד אותנו שמצד אחד על האדם לדעת את מעלותיו ומצד שני לא לקחת את הקרדיט לעצמו ולא להגיע לידי גאווה בהצלחתו, כפי שמלמד אותנו משה שהיה גדול הנביאים מצד אחד ועניו מכל האדם על פני האדמה מצד שני.

*

כשאדם מבין שכל מעלה שהקב"ה נותן לו היא למען העשייה ולמען השלמת המטרה יש לו את הכלים לנהוג בענווה למרות שמכיר את מקומו, כשמתנהגים בענווה כפי שנהג משה רבנו זוכים לקריאה של חיבה מהקב"ה כפי שמתחילה הפרשה "ויקרא אל משה" שהקב"ה קורא לו בקריאה של חיבה.

*

יהי רצון שנדע להכיר את מקומנו ולמלא את יעודנו בעולם מתוך צניעות ושמחה ובזכות זה נזכה לגאולה שלימה בקרוב ממש

בעיצומה של השבת, הבחין המשגיח ב'ישיבה' בבחור שמבגדיו נדף ריח של עישון. טרם ידיח את הבחור מהישיבה, החליט המשגיח (שהיה לימים שליחו של הרבי בארגנטינה) להפנות את הסיפור לרבי מליובאוויטש. בתגובה, הרבי ציין לו לעיין במדרש מסוים, שם מסופר על אהרן הכהן שבמקום להוכיח אנשים על מעשיהם היה מגלה כלפיהם אהבה. וכך, אנשים אלה שספגו אהבה מהכהן הגדול, בכבודו ובעצמו, לא היו מסוגלים יותר לחטוא, כשהמסר מהרבי למשגיח כלפי אותו בחור היה מובן.

וכך, פרשת השבוע, הפותחת את ספר ויקרא ועוסקת באדם שחטא, אפילו במכוון, ומביא כפרה על חטאו – פותחת בלשון שבח וחיבה, להורות לנו את סוד הקירוב והחיבה לכל אדם באשר הוא.

וכאותו יהודי שכשהיה מגיע באמירת ההגדה של פסח לארבעת הבנים, היה מאריך ומכוון באמירת "אחד חכם, ואחד רשע", כפי שנהוג להאריך באמירת "שמע ישראל, ה' אלוקינו ה' אחד". לומר לנו שאלוקים נמצא הן אצל החכם והצדיק, והן אצל מי שנראה כרשע. כולם בנים, כולם אהובים, את כולם נמצא סביב שולחן הסדר, שייערך בעוד שבועיים על ידי שלוחי הרבי בכל פינה בעולם, וגם בפינה שלנו בכפר סבא.

מסרון השבוע – פרשת ויקרא
מעשה בשני דולרים

באירוע משפחתי סיפר אחד האחים שלי על חוויית ילדות שנצרבה במוחו. אבא טס איתו לחצר הרבי מליובאוויטש, והרבי ביקש לחלק לכל משתתף דולר. איכשהו אחי השיג שני דולרים. כשנודע לאבא, התעקש להחזיר את הדולר הנוסף למזכירות. היה זה שיעור לחיים על יושר.

פרשת ויקרא מספרת על קרבנות. התורה מבהירה שאם מקריבים יונה, יש להשליך את המעיים. זאת מפני שיונה אוכלת ממרפסות וחצרות של אנשים ונהנית מן הגזל. המזבח לא יכול לסבול אפילו גרמים בודדים של גזל.

אדם נורמלי מבין שגזל אינו מוסרי. אך הוא עלול ליפול בדברים שלא נראים גזל. אם זה שימוש ברכב מהעבודה למטרות אחרות; העברת כרטיס עובד והליכה לסידורים אישיים; 'טעימה' מפיצוחים בחנות ללא אישור וכדומה.

באה הפרשה ומזכירה: יש להשליך מאיתנו גם גרם בודד של גזל.

שבת שלום!

 

ב"ה ממתק לשבת פרשת ויקרא תשפ"א 2021

באחד ממחנות העבודה ברוסיה היה מפקד רשע שאהב להתעלל באסירים, יום אחד הוא קרא לאחד האסירים בשם ר' גדליה משה גולדמן שלימים נהיה הרבי מזוויהל ואמר לו אני מוכן לשחרר אותך מכאן מיידית רק תחתום לי על המסמכים כאן, נשמע ממש מעולה אבל זה היה בשבת ור' משה גדליה אמר לו אני לא אחתום ולא אחלל את השבת, אמר לו המפקד אם כך תישאר כאן עוד הרבה שנים,
אחרי זמן קצר המפקד קרא לר' שאול ברוק שהיה משפיע מפורסם בחב"ד ואמר לר' משה גדליה אם תחתום על המסמכים שלו אשחרר אותו מיד, ומיד ר' משה גדליה אמר למפקד בבקשה תן לי את המסמכים ואחתום, המפקד התבלבל לגמרי ור' גדליה משה הסביר לו, לעצמי אני יכול להחליט שאני אדם צעיר וגם אם אשאר כאן עוד כמה שנים לא יקרה כלום ואני מוכן למסור את נפשי לא לחלל שבת. אבל עבור יהודי אחר אני מוכן לעשות הכל כדי שישתחרר יום אחד קודם. אחרי תקופה קצרה שוחררו שניהם מהמחנה.

השבוע אנחנו קןראים בתורה את הפרשה הראשונה בספר ויקרא ספר הקרבנות, התורה מונה כל מיני קרבנות שהאדם יכול להקריב והתורה גם מספרת לנו שהאדם שנדבה רוחו יכול להביא קרבן מנחה של שמן, יין סולת או עצים, השאלה היא למה עצים נקראים גם קרבן, השמן היין והסולת מוקרבים על גבי המזבח אבל העצים הם רק מאפשרים את ההקרבה אבל הם לא נקראים קרבן?
מוסבר על כך שישנם שתי סוגי קרבנות יש קרבן שהאדם מביא למזבח אבל הוא עצמו נהנה שזכה להקריב קרבן על המזבח, יש קרבן שהוא עוד יותר גבוה שאפילו אין לו את השמחה של הקרבת הקרבן הוא רק איפשר כאן למישהו אחר להקריב קרבן ומבחינה זו קרבן העצים הוא אפילו יותר גדול מקרבנות אחרים כי הוא עושה את זה רק לשם המצווה וללא שום רווח שלו.

וכפי שראינו בסיפור כשר' גדליה משה מסר את נפשו על השבת הוא עשה זאת כי זה אידיאל שלו אבל כשהסכים כן לחלל את השבת עבור החבר זה כבר היה במקום הרבה יותר גבוה כי כביכול הוא לא מרוויח כלום ומוותר על משהו שחשוב לו בכדי לעזור ליהודי אחר.
בתקופה הזו שלפני פסח חשוב לזכור את זה, יש את העבודות של אפיית המצות או הכנת החרוסת, שבהם אנחנו מרגישים חרדת קודש של עשייה חשובה אבל יש את כל הנקיונות והסידורים הטכניים ועלינו לזכור שגם בהם יש קדושה מיוחדת ועלינו לעשות את הכל מתוך שמחה של מצווה.
יהי רצון שנצליח בכל ההכנות לחג הפסח ונזכה שהחג הזה יביא איתו חירות אמיתית בגאולה אמיתית ושלימה תיכף ומיד ממש.

שבת שלום ומבורך

 

 

 

ב"ה
ממתק לפרשת ויקרא תשע"ט 2019

העיירה מז'יבוז' לבשה חג, זוג צעיר עומדים להתחתן והבעל שם טוב הולך לערוך את החופה, כל אנשי העיר עומדים מוכנים בכיכר העיר לאירוע הגדול , הבעש"ט עושה את דרכו אל הבמה אבל בדרך הוא ניגש ליהודי שעמד בין הקהל ולוחש באוזנו, דבר מה, אותו יהודי מיד הסתובב והחל ללכת, שניים מתלמידי הבעש"ט הסתקרנו לדעת מי הוא אותו הצדיק שהרבי דיבר איתו, מתוך סקרנות הם החלו ללכת אחריו כשראו אותו מגיע למלון הבחינו כי הוא אורז את חפציו על מנת לצאת, עצרו אותו ואמרו לו "אתה לא תוכל לברוח מאיתנו ספר לנו מי אתה, אנו בטוחים שאתה צדיק נסתר אם הבעש"ט טרח לבוא לדבר איתך לפני החופה" היהודי התיישב ואמר להם לא צדיק ולא בן צדיק אני, אספר לכם את הסיפור,
יש לי שכן בשם יעקב, חברים טובים אנחנו מזה שנים רבות, לפני כשנה החליט יעקב לנסוע לעיר רחוקה לעבוד שנה ולחזור עם סכום כסף, הוא נפרד מידידיו ומשפחתו ונסע, המזל האיר לו פנים ואחרי כשנה חזר עם סכום גדול בידיו, כולם באו לקבל את פניו ולאחל לו הצלחה וכמובן גם אני באתי ועזרתי לו לארח את כולם, לפתע ראיתי על השולחן את הארנק של יעקב עם כל הכסף שחסך, אמרתי לעצמי "איזה חוסר אחריות זה להשאיר ככה כסף, אני חייב ללמד אותו לקח", שמתי את הכסף בכיס ואמרתי לעצמי "כשיעקב יתחיל לחפש אוציא את הכסף ואגיד לו יש לך מזל שזה אני מצאתי את זה" אך כשהחלו החיפושים החל בלגאן גדול וכבר לא היה לי נעים , אמרתי לעצמי אחכה עד שכולם ילכו ואספר ליעקב, אבל אנשים נשארו שם כל הלילה לעודד אותו ולא מצאתי הזדמנות נאותה, וכך הלך ועבר עוד יום ועוד יום ולא מצאתי דרך להחזיר את הכסף, עד שהחלטתי שאסע למקום אחר, אשקיע את הכסף בעסק ועוד כשנה שנתיים אוכל להחזיר ליעקב הרבה יותר וכך ייסלח לי, יצאתי לדרכי והגעתי לכאן וכמו כולם עמדתי לראות את החופה של הבעש"ט, אלא שאז הבעש"ט ניגש אלי ואמר לי "אף פעם לא מאוחר תחזור הביתה ותחזיר את הכסף ובעז"ה החבר יאמין לך".
בפרשת ויקרא מובא דינו של אדם שהפקיד חפץ אצל חבירו וכשבא לבקש את החפץ החבר מתכחש ואומר לא נתת לי והתורה אומרת כך: "נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכיחש בעמיתו בפיקדון" והביטוי ומעלה מעל בה' קצת מעורר תמיהה הרי המעילה היא בחבר ולמה מדגישה התורה שמעל בה'?
רש"י מסביר בשם רבי עקיבא שבדרך כלל בכל משא ומתן של אדם מביאים הצדדים עדים כדי לוודא שהכל יהיה כשורה או שעושים חוזה כתוב שאז זה משהו ששומעים עליו ויודעים, בפיקדון שהאדם מפקיד בידי חבירו, פעמים רבות הוא לא רוצה שידעו מזה שהפקיד אצל חברו ואז הוא סומך על היראה של החבר מהקב"ה שראה את ההפקדה, כשהחבר מועל בפיקדון הוא מועל באימון שלו מול השם.
בחסידות כתוב שהמעילה כאן בקב"ה היא עוד יותר פנימית, הרי הקב"ה הוא הבעל הבית האמיתי של כל מה שיש בעולם כנאמר "לה' הארץ ומלואה" אלא שהקב"ה נתן לאדם את הזכות להיות בעלים של החפץ המסויים, כאשר אדם עובר על הרצון הזה של ה' ומתכחש בבעלות של חברו על אותו דבר שהקב"ה נתן לו הוא לא פוגע רק בחברו אלא הוא פוגע בקב"ה שנתן לחברו את הבעלות על אותו דבר ולכן אומרת התורה שהוא מועל מעל בה'.
רק שגם במצב כזה נותנת לו התורה את הדרך לשוב על חטאו ולכפר על המעשה שעשה הן כלפי החבר והן כלפי שמיים.
יהי רצון שנדע להשתמש בפקדונות היפים שהקב"ה נתן בידנו בדרך הטובה ביותר וכך נזכה לגאולה אמיתית ושלימה בקרוב ממש.

שבת שלום ומבורך!

https://youtu.be/gFERcM3czUA

השבת פרשת ויקרא
(לא להתערב בחשבונות של הקב"ה)

חז"ל אומרים: "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה". מסביר רבנו הזקן בספר התניא, שכעסו של אדם על הזולת שפגע בו, מעיד על חוסר אמונה בה'. אדם צריך להאמין שהכול קורה בהשגחה פרטית, ולכן אם נפגע על-ידי מישהו, עליו לדעת שהדבר נגזר עליו מהשמים, ואין מקום (מצידו) לכעס על הזולת.
אמנם המזיק והפוגע עתיד לתת את הדין, על שבחר להיות השליח שבאמצעותו ייענש חברו, כי מצידו זו הייתה בחירה רעה, אבל אין לזה קשר לניזק ולנפגע. המזיק נענש על רוע בחירתו והניזק צריך לדעת שהדבר נגזר עליו מן השמים.

לאור זאת מתעוררת שאלה על הנאמר בפרשתנו, בעניין אדם שגזל או עשק את חברו. כאשר הגזלן מבקש לשוב בתשובה מצווה התורה – "והשיב את הגזלה אשר גזל… וחמישתיו יוסף עליו". עליו להשיב את סכום הגזילה עצמו ולהוסיף חומש (עשרים אחוז), פיצוי על שמנע מחברו להשתמש בכסף ולהרוויח.
השאלה היא, מדוע הגזלן צריך להשיב את הכסף לנגזל? הגזלן עצמו חייב לשלם את הכסף, מכיוון שאין זה כסף שלו והוא חייב להיענש על מעשה הגזילה, אבל אם אנו אומרים שהנגזל צריך לראות בכך עונש מהשמים, מדוע הוא צריך לקבל את הכסף בחזרה, ועוד בתוספת חומש?

התשובה היא, שאנחנו איננו יכולים לדעת מהי הגזרה שנגזרה מלמעלה. מניין לנו שנגזר עליו לאבד את הכסף לנצח? אולי עונשו מצטמצם לכך שהכסף ניטל ממנו לזמן-מה, ולאחר מכן יוחזר לרשותו, בתוספת כל הנזקים העקיפים שהוסבו לו.
האדם יכול לדעת מה נגזר מלמעלה רק בדיעבד, אחרי שהדברים התרחשו. אם הגזלן לא נתפס ולא החליט בעצמו להשיב את הגזילה (והגזילה גם לא הושבה על-ידי אחרים, שכן "הרבה שלוחים למקום") – כי-אז יודע האדם שנגזר עליו לאבד את הכסף לנצח; ואם הגזלן חזר בתשובה והחליט להשיב את הגזילה, דבר זה עצמו מוכיח שמלמעלה גזרו שהכסף יינטל ממנו רק לזמן מסויים ולאחר מכן יושב בתוספת חומש.

מכל זה אפשר ללמוד על ההתנהגות הכללית שבין אדם לחברו. אדם שפגע בזולתו עלול להתפתות לעצת היצר, שבעצם אין הדבר חמור כל-כך, מכיוון שהפגיעה נגזרה על הזולת, ואם הוא לא היה פוגע בו, היה מישהו אחר עושה זאת. לכל היותר יש לו חשבון מול הבורא, אבל מדוע עליו לפייס את הזולת?
מלמדת אותנו התורה, שחשבונותיו של הקב"ה אינה מעניינו של המזיק והפוגע. הוא צריך לעשות הכול כדי לפייס את חברו ולהפחית את צערו, ועליו לעשות זאת מתוך תחושה אמיתית של כאב על מה שעולל לזולתו. רק כך תהיה תשובתו שלמה, וגדולה התשובה שמביאה מיד את הגאולה האמיתית והשלמה על-ידי משיח-צדקנו.

(על-פי לקוטי שיחות כרך ז, עמ' 13)

שבת שלום!!!
לזכות הת' מנחם מענדל בן נחמה דינה