ב"ה ממתק לשבת פרשת האזינו תשע״ט 2018

רבי שמואל הרבי הרביעי של חב"ד שיום פטירתו יחול בשבת הקרובה י"ג תשרי,
כשהיה ילד החזיק קרן להכנסת כלה. פעם אחת הגיע אחד החסידים שרצה להיכנס בדחיפות ליחידות אל אביו, הרבי ה״צמח צדק”, אך לא היה אפשר להכנס אל הרבי באותו זמן. אותו חסיד הסתובב עצוב ולא ידע מה לעשות. פנה אליו הילד ושאלו לפשר הדאגה אופפת אותו.

ענה לו אותו חסיד, שיש לו מפעל לייצור סירים, ואחד העובדים הלשין עליו, שהסירים שנמכרו לצבא היו במשקל פחות ממה שהיה כתוב בחוזה. הוא נכנס ללחץ, כיון שהמשפט יערך בקרוב, וכאשר ישקלו את הסירים יגלו שהם אכן שוקלים פחות מהמתוכנן, והוא חושש מאד.

אמר לו הילד, שאם ייתן לו שלוש מאות זהובים להכנסת חתן וכלה, יסתדרו כל העניינים. הביא לו החסיד שלוש מאות זהובים.

במשפט ביקש השופט שיביאו סיר ומשקולות כדי להיווכח בעובדות. הביאו סיר ומאזניים, ולמרבה הפלא, שקל הסיר יותר מהמתחייב בחוזה. כמובן שהשופט שלח את החסיד לחופשי, ואף נזף בתביעה שטפלה שקר על אדם ישר והגון.

לאחר המשפט, פנה החסיד אל אדמו״ר הצמח צדק על מנת להודות לו. הוא היה בטוח, שהילד פנה אל האבא וממנו באה העצה. אמר אדמו״ר הצמח צדק, ודאי זה ממעשיו של הילד… קראו לרבי המהר״ש, שהיה עדיין קטן, ושאלו אותו איך לקח על עצמו את העניין?
ענה הילד: מה הבעיה? לאחר ששולם סכום נכבד לחתן ולכלה, הכנסתי אותם, ואת הזכות הגדולה לתוך הסירים, וכך המשקל היה כבד יותר, ותאם להפליא את משקל המתכת…

זו הייתה הנהגתו של הרבי המהר״ש עוד כילד. אין מניעות ועיכובים, אלא ההנהגה היא “לכתחילה מלמעלה״.

בפרשת השבוע האזינו משה רבנו פותח במילים "האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי" חז"ל מסבירים שהאזנה היא מילה המבטאת קרבה לעומת שמיעה שהיא מרחוק ומסבירים שמשה רבנו שהיה קרוב יותר לשמים מאשר לארץ דיבר על השמים בלשון קירבה, בתורת החסידות לומדים מכך דבר חשוב לדרך ההתקדמות של האדם בחיים, יש דרך אחת להתקדם מלמטה למעלה, ללכת צעד אחד צעד ולעלות במדרגות עד ההגעה למעלה, אבל רבי שמואל הרבי המהר"ש אמר שעל יהודי ללכת מלכתחילה מלמעלה, לא לחכות לעבור את כל המדריגות ורק אז להגיע למעלה אלא מלכתחילה לדלג על כל ההפרעות שבדרך ללכת בביטחון וידיעה שאצליח במעשיי הטובים ואז באמת אראה את ההצלחה, ואת זה רומז משה רבנו בהקדימו את השמים לארץ במקום להתחיל מהארץ ולהגיע לאט לאט לשמים מתחילים ישר מהשמים, ההליכה בדרך זו גורמת ליהודי להיות קרוב לעניני השמים ורחוק מענייני הארץ.

יהי רצון שנצליח ליישם את ההנהגה הזו ללכת מלכתחילה מלמעלה בכל תחום ונזכה לראות הצלחה וברכה בכל מעשינו עד לגאולה השלימה שתבוא בקרוב ממש.

שבת שלום ומבורך! חג סוכות שמח!

הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי.

מפש רש"י: ״האזינו השמים – שאני מתרה בהם בישראל, ותהיו אתם עדים בדבר שכך אמרתי להם, שאתם תהיו עדים. וכן ׳ותשמע הארץ'

יש לשאול: מדוע מפריד רש״י בין עדותם של השמים לעדותה של הארץ ("האזינו השמים — שאני מתרה בהם בישראל, ותהיו אתם עדים בדבר.. וכן ׳ותשמע הארץ׳״) – והרי היה יכול להעתיק מן הכתוב מלכתחילה גם את המלים ״ותשמע הארץ״, ובכך לייחס את פירושו לעדות השמים והארץ כאחד?

מסביר הרבי מליובאוויטש, שבכך מיישב רש״י קושי שעמדו עליו בספרי כאן:

ההלכה היא, שכאשר זוג עדים מעיד בבית־הדין, אין בית־הדין מקבל את עדותם אלא אם כן שתי העדויות זהות לחלוטין; כל הבדל בין שתי העדויות פוסל את העדות כולה (״אם נמצאו דבריהם מכוונים כאחד -עדותם קיימת, ואם לאו – אין עדותם קיימת״). כיצד, איפוא, ניתן לקבל את עדותם של השמים והארץ, בשעה שעדותם של השמים נאמרה בלשון האזנה (״האזינו השמים״), ואילו עדותה של הארץ נאמרה בלשון שמיעה (״ותשמע הארץ״)?

כדי ליישב זאת מפריד רש״י בין עדותם של השמים לעדותה של הארץ: בכך מלמדנו רש״י שהשמים והארץ אינם צמד עדים המעידים עדות אחת, אלא הם שתי קבוצות נפרדות של עדים — השמים (המורכבים ממספר רקיעים) הם קבוצה אחת של עדים, ואילו הארץ (הכוללת ארצות רבות) אף היא מהווה קבוצה של עדים; ומאחר שמדובר בשתי קבוצות עדים נפרדות — עדותה של כל קבוצה תקפה בפני-עצמה, ואין צורך שתהיה דומה לחלוטין לעדות הקבוצה האחרת.

(עפ"י ביאורי החומש ללקוטי שיחות חי״ט ע׳ 336 ואילך)

תסמכו ותשמחו

במשך כל הדורות נהרו יהודים להקביל את פני רבותיהם לקראת החגים.

יהודי חסידי הגיע פעם לעיירה ליובאוויטש. הוא היה נחשב כאדם ממוצע ופשוט, אך הרבי ה'צמח צדק' קיבלו בכבוד מלכים.

לשאלת בנו רבי שמואל (המהר"ש) לפשר היחס המיוחד, השיב הרבי: יהודי זה הינו בעל ייסורים, אך הוא מקבל הכל במנוחה, באמונה ובשמחה. אדם כזה זכאי שהטוב יגיע אליו באופן גלוי…

שלוש שנים חלפו והנה אותו יהודי שב לביקור בליובאוויטש והפעם כעשיר מופלג, בראשה של קבוצת חסידים אותם הביא על חשבונו המלא…

השמחה בכל מצב היא עצמה סיבה טובה לכך שנזכה לשמוח עוד יותר בכל הטוב שיעשה ה' עמנו, מכוח ובזכות השמחה.

ואם הדברים יפים בכל השנה, כל שכן בחג הסוכות, זמן שמחתנו, עלינו פשוט לשמוח. יש בעד מה…

ממתק לשבת פרשת האזינו תש"פ

מסופר על מלך שהיה חולה מאוד ולא מצאו תרופה למחלתו עד שהגיע רופא מיוחד ואמר שאם יביאו למלך בגד של האדם הכי מאושר בעולם והמלך ילבש אותו מיד יתרפא. הלכו שליחי המלך לעשיר הכי גדול ושאלו אם הוא מאושר, ענה להם שבעיקרון כן אבל יש אחד העסקים שלו שקצת הסתבך וזה קצת מעיב על אושרו, הלכו לחכם הכי גדול ושאלו אם הוא מאושר אמר שכן אבל יש לו איזה שהוא רעיון שהוא מתקשה בו וזה מפריע לאושר שלו וכך המשיכו לכל מיני אנשים שהיו אמורים להיות מאושרים וגילו שאף אחד לא ממש מאושר וכשכמעט התייאשו שמעו מרחוק קול נגינה יפה, פנו לכיוון וראו שיכור שוכב על הרצפה ושר להנאתו, שאלו אותו למה אתה שר ואמר להם כי אני מאושר, אמרו לו "באמת אתה מאושר?" והוא עונה "כן ממש לא חסר לי כלום", אמרו לו אם כן אותך אנחנו מחפשים, תן לנו את חולצתך עבור המלך והמלך יתרפא אומר להם השיכור "הייתי שמח לתת לכם אבל מה אעשה שאין לי חולצה"…
זה עתה סיימנו את יום כיפור היום הקדוש בשנה, אני בטוח שכל אחד הרגיש איזו שהיא התעוררות ביום הזה וזה הזמן להתבונן קצת מה אנחנו לוקחים אתנו מהיום המיוחד הזה.
במהותו של יום כיפור אנחנו רואים שני קצוות מנוגדים, מצד אחד הוא היום הקדוש ביותר בשנה "שבת שבתון", יום שאמור להיות מאוד רוחני ומצד שני במה מתבטאת הקדושה הזו באי אכילה אי שתיה וכו' שהם דברים גשמיים ועד כדי שיש סיכוי שאי האכילה הזו הרי תפריע לי בריכוז בתפילה ובעבודת ה' ובכל זאת אני מחויב לצום.

ודבר נוסף אם כל כך חשוב באמת להתנזר ולא לאכול אז למה ברגע שיוצא הצום כשהגעתי לרמה רוחנית כל כך גבוהה מיד אומרים חז"ל שיוצאת בת קול ומכריזה "לך אכול בשמחה לחמך" הרי אני הולך כרגע לאכול רק בגלל שאין לי ברירה הגוף שלי לא מחזיק בלי זה ולמה מצווים עלי כאילו יש צורך באכילה זו?

אלא שבזה באה לידי ביטוי המשמעות האמתית של קדושה ביהדות, קדושה אין פירושה התנזרות או התבדלות אלא חיים נכונים בתוך הטבע ובתוך הגשמיות וביחד עם היותי בתוך הגשמיות תפקידי להיות רוחני.
יום כיפור תפקידו לתת לי כוח לכל השנה ולהראות לי שאני מסוגל להתעלות מעל לגשמיות אבל מיד כשאני מסיים את ריכוז הכוחות ביום הכיפורים תפקידי לקחת את הכוח המיוחד הזה ולעבוד איתו בתוך העולם הגשמי שהרי זו תכלית הבריאה לגלות את הנקודה האלוקית הקיימת בכל חלק ביקום, בדומם בצומח בחי ובמדבר.

ואולי לכן קוראים בשבת שאחרי יום הכיפורים את פרשת האזינו בה משה רבנו מתחיל במילים "האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי" אמנם אני עובד עם השמים דהיינו הדברים הרוחניים אבל חשוב לי שגם הארץ – הדברים הגשמיים יהיו חלק מהתהליך.

ולכן כשאנחנו עומדים בימים שלאחר יום הכיפורים עם כל האנרגיות והכוחות שקיבלנו, תפקידנו לפרוט זאת למזומנים ולראות איך אני יכול להיות מאושר גם כשיש לי את כל הגשמיות ובכל זאת אני נשאר עם ההרגשה המיוחדת של האושר הרוחני, לקחת איתי את מה שהרגשתי ביום כיפור לכל השנה גם כשאני חוזר לחיי היום יום ולממש את הטוב במעשה בפועל ממש.

אני מאחל לכולנו שנזכה להיות מאושרים, שיהיו לנו חיים טובים עם הרבה גשמיות ושנשכיל להשתמש בכל השפע שהקב"ה נותן לנו כדי להוסיף עוד רוחניות ועוד טוב בעולם ושתבוא עלינו שנה של גאולה שלימה בקרוב ממש.

שבת שלום ומבורך!

השבת פרשת האזינו (שמים וארץ בעבודת האדם)

שירת האזינו נפתחת בפסוק: "האזינו השמים ואדברה, ותשמע הארץ אמרי פי". משה רבנו העיד על בני-ישראל את השמים ואת הארץ, כדי לרמוז להם, שאם יקיימו את התורה והמצוות יקבלו את השכר באמצעות השמים והארץ – השמים יורידו גשמי ברכה והארץ תצמיח את יבולה.
נשאלת כאן השאלה, האם השכר שיבוא מהשמים ומהארץ הוא הדבר שצריך לעורר את נשמתו של יהודי להתחזקות בקיום התורה והמצוות? האם אין כאן ירידה בדרגה? השאלה גוברת לאור העובדה שפרשת האזינו נקראת תמיד בעשרת ימי תשובה או בין יום-הכיפורים לסוכות, ימים שבהם מתעלה יהודי לדרגה רוחנית גבוהה ועובד את הקב"ה מתוך פנימיות הנשמה, ופתאום מדברים איתו על שכר גשמי שיבוא מהשמים ומהארץ.

יש להסביר זאת על-פי פנימיות העניין של השמים והארץ. יהודי נדרש לעבוד את הקב"ה גם באמצעות ה'שמים' וה'ארץ' שבנפשו. ה'שמים' רומזים לכוחות העליונים שבאדם – השכל והמידות, וה'ארץ' רומזת לכוחות התחתונים של האדם – הדיבור והמעשה.
בכל אחד מהם לבדו לא די: לא מספיק שיהודי עובד את ה' באמצעות ה'שמים', השכל והמידות. הוא מבין את גדולת ה' בשכלו, וחש רגשות של אהבת ה' ויראתו. הדברים חייבים לרדת עד ה'ארץ' – לקיים את התורה והמצוות גם בכוחות התחתונים, בדיבור ובמעשה. ומצד שני, לא די לקיים את התורה והמצוות בפועל, בדיבור ובמעשה, אלא יש צורך גם ב'שמים' – בהתבוננות השכל ובהתעוררות המידות.

בדרך זו מקיפה עבודת ה' את כל ישותו של האדם. היסוד לכול הוא האמונה הפשוטה וקבלת העול הנובעים מעצם הנשמה. לאחר מכן מגיעה עבודת ה' לשכל ולמידות, ומשם היא יורדת עד הדיבור והמעשה.
זה הדבר שאומר משה רבנו לעם-ישראל: לא די באמונה הפשוטה ובקבלת-העול, אלא קיום התורה והמצוות צריך להיות גם באמצעות ה'שמים' וה'ארץ' – לרתום את הכוחות העליונים שבאדם (ה'שמים') והכוחות התחתונים שבו (ה'ארץ') לעבודת ה'.

שלוש הדרגות הללו באות לידי ביטוי בשלושה תחומים בעבודת ה': האמונה הנובעת מעצם הנשמה מתבטאת בעבודת התשובה, שעיקרה "בקשו פניי", פנימיות ועצם הנשמה. ה'שמים' רומזים לתורה, שאותה צריכים להבין בשכל. וה'ארץ' רומזת לקיום המצוות, הנעשות על-ידי הכוחות התחתונים, הדיבור והמחשבה.
כאשר עבודת ה' מקיפה את כל מהותו של האדם, מגן עליו הדבר מפני החטא. לכן מעיד משה על בני-ישראל את השמים ואת הארץ, הנותנים לנו כוח לעבודת את הקב"ה במשך כל השנה כולה.

(על-פי לקוטי שיחות כרך ד, עמ' 1154)

שבת שלום!!!
לזכות הת' מנחם מענדל בן נחמה דינה