פרשת משפטים – משפטים בפנימיות

להביא את המשפטים בפנימיות הנשמה בתחילת פרשתנו כתוב "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם". וביאר כ"ק אדמו"ר הזקן אשר "לפניהם" משמעו "לפנימיותם". ופירוש הדברים הוא, אשר צריך "להמשיך" דעת באלוקות בפנימיותם של ישראל, היינו בדרגות הפנימיות והנעלמות של הנשמה. ולכאורה הדבר צריך ביאור, הרי "משפטים" - "הן המצות שטעמן גלוי וטובת עשייתן בעולם הזה ידועה" (לשון הרמב"ם סוף הל' מעילה) שלא כמו החוקים ש"הן המצות שאין טעמן ידוע" (לשון הרמב"ם שם), ואם כן, אינו מובן הפירוש ב"לפניהם" – שהכוונה לגלות את הדעת באלוקות בתוך פנימיות נשמות ישראל, הרי רק במצוות כ"חוקים", שאינם מובנים בשכל, צריך לבוא ולגלות "דעת באלוקות" ב"פנימיות הנשמה" של ישראל; אבל במצוות כ"משפטים" – הרי הם מובנים בלא זה, ובשביל לבוא לקיומם לא צריך לגלות כוחות אלו? ויובן זה על…

להמשך קריאה

פרשת יתרו קולות וברקים

קולות וברקים – לשם מה? בפרשתנו יתרו מסופר שבעת מתן תורה היו "קולות וברקים גו' וקול שופר חזק מאוד" (יט, טז). ולפי פשוטו, כוונת ומטרת הקולות וברקים היתה לפעול יראה וחרדה בעולם ובבני ישראל. ותמוה הדבר, הרי בעת מתן תורה הי' גילוי כבוד השם, כמו שכתוב "אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם" (כ, יט), ולכאורה די בגילוי זה לפעול בהם יראה וחרדה, ולשם מה היו הקולות וברקים? ויש לבאר זה על פי הידוע (ראה תנחומא וארא טו. שמו"ר פי"ב, ג) שלפני מתן תורה הייתה גזירה ש"עליונים לא ירדו לתחתונים ותחתונים לא יעלו לעליונים", והיינו, שהי' "גזירה" - מלשון גזר וחתך - בין הנברא שלמטה למקורו למעלה, ולא הי' יכול להיות נרגש אצל הנבראים שלמטה שמקורם מהקב"ה, והוא יתברך המחי' ומהווה אותם…

להמשך קריאה

כבד את אביך ואת אמך – פרשת יתרו

כבוד ההורים – כבוד הקב"ה? בעשרת הדברות שבפרשתנו יתרו  נאמר "כבד את אביך ואת אמך". וכתב הרמב"ן "עשרת הדברות חמשה בכבוד הבורא וחמשה לטובת האדם, כי כבד את אביך כבוד הא-ל, כי לכבוד הבורא צוה לכבד האב המשתתף ביצירה, ונשאר חמשה לאדם בצרכו וטובתו". והיינו, שכיבוד אב ואם הוא גם בכלל דברים שבין אדם למקום, ולכן מקומו בעשרת הדברות הוא בחמשת הדברות הראשונות שכולם ענינים שבין אדם למקום. ויש לבאר עומק כוונת הרמב"ן: אף שבנוגע לכל הדברים שבעולם, האמת היא שהקב"ה הוא המנהיג את העולם ו"זן את העולם כולו", מכל מקום ברוב הפעולות והענינים שבדרך הטבע, נראה כאילו האדם עושה כן בכח עצמו. אך בנוגע ליצירת וולד אמרו חז"ל "ג' שותפין הן באדם כו' בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו אמר…

להמשך קריאה

שנאה כהכנה ללימוד התורה – מדוע?

בפרשתנו יתרו מדובר שבאו ישראל ל"מדבר סיני" ליד "הר סיני". ובנוגע לשם "סיני" נאמר בגמרא "מאי הר סיני? הר שירדה שנאה לעכו"ם עליו" (שבת פט, סע"א). ולכאורה תמוה, שהרי פלא הדבר שהקב"ה שהוא טבע הטוב להיטיב, יקשור את נתינת התורה, שהיא תורת חסד, עם עניין של "שנאה" – היפך הטוב והחסד! אלא שבזה מרומזת דרישה עיקרית הנדרשת כהכנה ללימוד התורה: "מדבר" הוא מקום שאינו מושב בני אדם, ואין בו בעלי חיים, אילנות וצמחים. והיינו, שאין בו דברים שעלולים לבלבל ולהפריע ללימוד התורה. רמז לכך שאדם הלומד תורה, צריך לפנות הוא את דעתו מכל הדברים המבלבלים. ולא זו בלבד, אלא שה"מדבר" צריך להיות "מדבר סיני" – מלשון שנאה. כי בשעת לימוד התורה, לא די שיפנה דעתו מכל דבר ועניין אחר; כדי שלימוד התורה…

להמשך קריאה
פרשת יתרו – פנינה יומית
מתי הנשמה מאירה בגילוי? כשיהודי במצב רוחני נעלה אין הוא מרגיש את הגוף, ורק הנשמה מאירה בו בגילוי. כשחלה ירידה במצבו הרוחני, הוא מתחיל להרגיש גם את הגוף. כך שהגשמיות בולטת והנשמה נסתרת ונעלמת (הרבי בשיחת נצבים וילך תשד"מ).

פרשת יתרו – פנינה יומית

ה'יתרו' שבכל אחד בתחילת פרשתנו מובאים דברי יתרו "עתה ידעתי כי גדול ה׳ מכל האלקים" (יח, יא), וכתוב בזוהר הקדוש (ריש פרשתנו סז, ב) שהודאת יתרו ואמירתו "גדול ה' מכל האלקים" היתה הקדמה למתן תורה. כי יתרו הוא "סטרא אחרא דאיהו סטר שמאלא", והיינו בחינת הקליפות שאינן צד הקדושה, ורק אחרי שגם ה"סטרא אחרא" הודה בגדולת ה' הי' שייך שיתן הקב"ה את התורה. ובזה הוראה לנו בדרך קבלת התורה: התורה אינה כשאר חכמות, שהדרך להצליח בהם הוא על ידי לימוד בלבד. אלא כדי לקבל את התורה ולהצליח בה – יש צורך בזכות מיוחדת. וזהו מה שמלמדנו יתרו: כמו שמתן תורה הייתה רק אחרי שגם יתרו הודה בקיומו של הקב"ה, כמו כן באם רוצים לזכות לקבל את התורה ולהבינה כראוי, לא די בזה…

להמשך קריאה

חינוך הילדים, כמו גידול אילן

בפרשת שופטים כתוב "כי האדם עץ השדה" (כ, יט). והיינו, שהאדם דומה בכמה דברים לעץ השדה. ויש ללמוד מזה הוראה בחינוך הילדים: כאשר עושים שריטה באילן לאחרי שכבר גדל, אזי השריטה אינה אלא במקום שנעשתה בלבד, וגם אינה גורמת נזק. אבל כאשר עושים שריטה בשתיל אילן רך, ועל אחת כמה וכמה בגרעין שעומדים לנטוע, יתכן שמשריטה אחת יצמח אילן בעל-מום. וכן הוא בענין החינוך: אדם בשנות העמידה, שכבר עבר מחצית דרכו בחיים, ונדמה לו שהוא מוכרח להסכים על פשרות – הרי הפגיעה היא למשך שנים אחדות בלבד. ארבעים שנה חי הוא ללא פשרות, ואם ייכשל ויעשה פשרה לשנה אחת, יכולות הארבעים שנה הקודמות שמאחוריו ליתן לו כח שישכח מיד מהפשרה, ויעמוד ביהדות שלימה. אבל כאשר מדובר אודות הדור הצעיר, ואותם רוצים לחנך…

להמשך קריאה

משל לאדם שהרכיב את בנו על כתיפו – הגאולה- בשלח

אבא, תן לנו את הגאולה! בטעם סמיכות פרשת  בשלח "ויבא עמלק" לפרשה שלפני' כתב רש"י "סמך פרשה זו למקרא זה לומר תמיד אני ביניכם ומזומן לכל צרכיכם . . משל לאדם שהרכיב את בנו על כתיפו ויצא לדרך, הי' אותו הבן רואה חפץ, ואומר, אבא, טול חפץ זה ותן לי, והוא נותן לו, וכן שני' וכן שלישית. פגעו באדם אחד, אמר לו אותו הבן, ראית את אבא, אמר לו אביו, אינך יודע היכן אני? השליכו מעליו, ובא הכלב ונשכו" (יז, ח). ומדברי רש"י אלו יש ללמוד הוראה נפלאה: גם כאשר בני ישראל נמצאים בגלות בתוך "מדבר העמים", צריכים הם לדעת שהקב"ה נמצא עמהם ודואג לכל צרכיהם "תמיד אני ביניכם ומזומן לכל צרכיכם", וכ"משל לאדם שהרכיב את בנו על כתפו . . הי'…

להמשך קריאה
איסור תחומין ברוחני – פרשת בשלח
שמורת טבע בהמפטונס

איסור תחומין ברוחני – פרשת בשלח

גם רגלי האדם צריכים להיות ב'תחום' הלימוד בפרשתנו בשלח  נאמר איסור תחומין "אל יצא איש ממקומו ביום השבת" (טז, כט), שפירושו "אלו אלפים אמה של תחום שבת" (רש"י). ויש לבאר תוכן איסור יציאה חוץ לתחום בעבודת האדם לקונו: אף שציוותה תורה "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך" (יתרו כ, ט) שמשך זמן מסויים בימות החול על האדם לעסוק ב"עובדין דחול" ובענינים שאינם שייכים לתורה ומצוותי', הזהירה תורה שרק "יגיע כפיך כי תאכל" (תהלים קכח, ד), כלומר, שיש לעבוד עם העסק רק ב"יגיע כפיך", עם הידים וכח המעשה שלו, כי ראשו ורובו צריכים להיות שקועים - גם בעת העסק - בתורה ובמצוותי'. אך במה דברים אמורים שהתירה תורה שה"כפים" וכוח המעשה יהיו עסוקים בעניני עולם הזה, הרי זה דווקא ב"ימות החול", והיינו, בזמן…

להמשך קריאה

מכת בכורות עפ"י החסידות פרשת בא

הצלת ישראל במכת בכורות בנוגע למכת בכורות כתוב בפרשתנו בא, שנצטוו ישראל "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר" (יב, כב). ופירש רש"י "מאחר שניתנה רשות למשחית אינו מבחין". ויש לתמוה מה נשתנה מכת בכורות שבה ניתנה רשות למשחית ח"ו, והיו בנ"י צריכים להישאר בבתיהם ולציין בדם את מזוזותיהם, מה שלא מצינו כן בשאר המכות? ויש לומר, שהשינוי תלוי במהותן ומטרתן של המכות: כל המכות היו בכדי שידעו מצרים "כי אני ה'". ולכן לא הייתה המכה באופן של איבוד והריגת המצרים, אלא רק הלקאתם עד שיכירו וידעו "כי אני ה' בקרב הארץ" (וארא ח, יח). משא"כ במכת בכורות לא הסתפק בכך שידעו מצרים "כי אני ה'", אלא "ומת כל בכור" – הענישם באופן המאבדם מן העולם. והנה כשיצאו בנ"י ממצרים טענה…

להמשך קריאה

פרשת בא : מתניכם, בנעליכם ומקלכם

מתניים, נעליים, מקל - להשפיע בכל מקום בנוגע לאכילת פסח מצרים נאמר בפרשתנו בא : "וככה תאכלו אותו, מתניכם חגורים, נעליכם ברגליכם, ומקלכם בידכם" (יב, יא). ויש לבאר תוכן הדברים בעבודת האדם לקונו: מתניכם – "הם דבר המעמיד כל הגוף עם הראש הנצב ועומד עליהם" (לשון אדמו"ר הזקן נ"ע באגרת הקודש סי' א). ומרמזים הם על עבודת האדם עם עצמו, שיגיע לשלימות בעבודתו בכל עניניו "כל גופו עם הראש". אך עם זאת, על האדם לדעת שלא די בעבודתו עם עצמו, אלא עליו להשפיע גם על סביבתו ועם אלו אשר בא אתם במגע, להביא אותם לידי שלמות בעבודת ה'. ועבודה זו מרומזת בנעליכם, שהנעליים הם החלק בגוף האדם שעל ידם יכול האדם לנגוע בדבר שמחוץ ממנו, היא הארץ שעליו הוא עומד. שהרי ע"י…

להמשך קריאה

עבודת הבורא וקורבן הפסח

מדוע היו ישראל "שטופים בעבודה זרה"? על הפסוק בנוגע לקרבן פסח "והי׳ לכם למשמרת" (יב, ו) כתב רש"י "הי' ר' מתיא בן חרש אומר הרי הוא אומר ואעבור עליך . . הגיעה שבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בניו ולא היו בידם מצות להתעסק בהם כדי שיגאלו . . נתן להם . . דם מילה . . ואומר גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו. ולפי שהיו שטופים בעבודה זרה אמר להם משכו וקחו לכם, משכו ידיכם מעבודה זרה וקחו לכם צאן של מצוה". ויש לדקדק, הרי להוכיח שבזכות דם מילה נגאלו ישראל ממצרים מספיק לשון הכתוב "גם את בדם בריתך שלחתי אסירייך", שמזה מבואר שזכות "דם בריתך" גרמה ל"שלחתי אסירייך", וא"כ, לאיזה צורך הביא רש"י גם סיום הכתוב "מבור…

להמשך קריאה

כי האדם עץ השדה – תלמיד חכם

עץ ותלמיד-חכם אמר רבי יוחנן: מהו שנאמר "כי האדם עץ השדה", וכי אדם עץ שדה הוא? אלא משום שנאמר "כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות" ונאמר "אותו תשחית וכרת" כיצד? אם תלמיד-חכם הגון הוא "ממנו תאכל ואותו לא תכרות", ואם לאו - "אותו תשחית וכרת". תענית ז,א תכלית ה"אדם" – לתת פירות כ"אילן"! בפרשת שופטים כתוב "כי תצור אל עיר גו' לא תשחית את עצה גו' כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות, כי האדם עץ השדה גו' אותו תשחית וכרת" (כ, יט). ונאמר על זה בגמרא (תענית ז, א) "וכי האדם עץ שדה הוא? אלא משום דכתיב כי ממנו תאכל ואתו לא תכרות, וכתיב אותו תשחית וכרת, הא כיצד, אם תלמיד חכם הגון הוא – ממנו תאכל ואותו לא תכרות, ואם לאו…

להמשך קריאה

ואני אקשה את לב פרעה- הסבר חסידי

גם עונש האומות היא 'בשביל ישראל' על הפסוק בפרשתנו וארא "ואני אקשה את לב פרעה" (ז, ג) פירש רש"י "טוב לי שיתקשה לבו למען הרבות את אותותי ותכירו את גבורתי, וכן מדתו של הקב"ה מביא פורענות על אומות עובדי אלילים, כדי שישמעו ישראל וייראו". ולכאורה תמוה, הרי כאשר האומות מתנהגים באופן הראוי לעונש הרי זה כבר טעם מספיק שיביא הקב"ה פורענות עליהם, וא"כ, מהו זה ש"מדתו של הקב"ה" היא ש"מביא פורענות על אומות עו"א" לא מצד מעשיהם כי אם "כדי שישמעו ישראל וייראו"? ויש לומר הביאור בזה: כל העולם כולו נברא בשביל ישראל ובשביל התורה (כדברי חז"ל, הובאו ברש"י ר"פ בראשית). ולא רק שבריאת העולם הייתה בשביל ישראל, אלא גם כל מאורעות העולם לפרטי פרטיהם, הנה תכליתם ומטרתם שיגיע מזה תועלת לישראל…

להמשך קריאה
מכת צפרדעים ברוחני
צילום של PHOTO-FLARE

מכת צפרדעים ברוחני

המתחיל במצוה אומרים לו גמור – רק במצוה של חסד! על הפסוק בפרשתנו וארא "ותעל הצפרדע" (שמות ח, ב) פירש רש"י "צפרדע אחת היתה והיו מכין אותה והיא מתזת נחילים נחילים". ומזה שהעלה אהרן רק צפרדע אחת ושאר הצפרדעים עלו ממנה ע"י המצריים, יש ללמוד הוראה נפלאה בדרכי העבודה: הורו חז"ל ש"המתחיל במצוה אומרים לו גמור" (פרש"י עקב ח, א ע"פ תנחומא שם ו. ובכ"מ). ולכן באם יש לאדם ספק אם השלים את כל המצוה, עליו להוסיף ולהשתדל בעשיית המצוה עד שידע ברור שגמר את המצוה כולה. אמנם במה דברים אמורים, שבספק "גמר מצווה" יש להמשיך בעשייתו, הרי זהו רק במצוות שהם על-דרך מצות הצדקה וכדומה, אבל אם המצוה היא להעניש וכיו"ב הרי אם ישנו חשש שכבר גמר את המצוה, ונגמר העונש,…

להמשך קריאה

"קשה עורף" – בקדושה – פרשת וארא

"קשה עורף" - בקדושה בפרשתנו וארא כתוב שלפני התחלת המכות "ויאמר ה' אל משה כבד לב פרעה" (ז, יד). ופירש רש"י "כבד – תרגומו יקיר, ולא אתיקיר". ויש לבאר זה בעבודת האדם לקונו: כבדות הלב בפשטות ענינה - עקשות הלב, שאינו מתפעל משום דבר, וגם כששכלו מורה לו שצריך להתנהג באופן הפכי, וגם הרגש שבלבו נוטה לצד אחר - הרי הוא מתעקש שלא לשנות את הנהגתו. וזהו ענינה של "קליפת" פרעה - פרעה אותיות 'הערף' (ל"ת ושער הפסוקים להאריז"ל פ' וישב (מ, א) ובכ"מ), המורה על עקשות, "קשה עורף". ומוסיף רש"י "יקיר ולא אתיקיר", כי עקשות יכולה להיות בשני אופנים: א. ההנהגה באופן של עקשנות. ב. שהאדם הוא עקש בעצם. היינו, שאין זה רק שמתנהג בעקשנות, אלא שהוא אדם עקשן, ובדרך ממילא…

להמשך קריאה

מכת דם וצפרדע בעבודת ה' – פרשת וארא

חמימות בקדושה וקרירות בענינים גשמיים אמרו חז"ל "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". ומבאר כ"ק אדמו"ר הזקן נ"ע בספר התניא, שיש "בכל דור ודור" ו"בכל יום ויום" ענין יציאת מצרים בעבודה רוחנית, ש"היא יציאת נפש האלוקית ממאסר הגוף כו' ע"י עסק התורה והמצוות" (תניא פמ"ז). ועפ"ז, כל פרטי מאורעות יציאת מצרים הכתובים בתורה, הרי הם הוראות אלינו בדרך הנכונה בה אפשר "ליגאל" ולצאת" מ"מצרים" הרוחנית. והנה, התחלת יציאת מצרים היתה ע"י עשר המכות, שעל ידם נשברה גאוות פרעה ומצרים. ומזה לומדים אנו ביציאת מצרים הרוחנית, שהדרך "לשבור" את תוקף וחוזק "מצרים" – הוא יצרו הרע - הוא ע"י פעולת ה"מכות", שעל ידם יש ביכלתו לפעול גאולה בנשמתו. המכה הראשונה ששברה את גלות מצרים היתה שנהפכו המים…

להמשך קריאה

קירוב באהבה-פרשת וארא

התוכחה כמטה ולא כתנין בפרשתנו וארא נאמר "ויבלע מטה אהרן את מטותם" (ז, יב), ופירש רש"י "מאחר שחזר ונעשה מטה בלע את כולן". ויש לומר שבזה מרומז הוראה נפלאה: הדרך הנכונה לקרב מישהו לעניני התורה ומצוותי' היא לעבוד אתו "בחבלי עבותות אהבה" (תניא פל"ב), וכמאמר חז"ל "ימין מקרבת" (סוטה מז, א). אך לפעמים, כאשר היהודי שרוצים לקרב אינו מרגיש כלל את גודל ריחוקו מהשי"ת, והדרך היחידה להתחיל בקירובו הוא לבטשו ולהשפילו תחילה כדי לשבור את חומריות הגוף, כי ע"י "ביטוש" זה יתגלה הטוב שבנפשו פנימה, ואזי יבין את גודל ריחוקו מהשי"ת, וכמאמר הזוהר הקדוש (ח"ג קסח, א) "גופא דלא סליק בי' נהורא דנשמתא מבטשין לי'" [גוף שאין אור הנשמה מאיר בו יש לבטשו]. ובזה מלמדנו "מטה אהרן" הוראה מיוחדת, שכאשר צריך לעתים…

להמשך קריאה

פרשת וארא פנינה יומית

שמי ה' לא נודעתי – גם עכשיו? בתחילת פרשתנו וארא כתוב "וארא אל אברהם ואל יצחק ואל יעקב בא-ל שד-י ושמי ה' לא נודעתי להם". והנה, מבואר בספרי חסידות ש"שמי ה'", שהוא בחינת האלקות שלמעלה מירידה והמשכה בעולם, נתגלה אל ישראל בזמן מתן תורה, אך האבות שהיו לפני מתן תורה, לא זכו לגילוי בחינה זו (ראה תו"א פרשתנו נו, א ואילך, ובכ"מ). ועל פי זה יש לשאול, הרי התורה היא נצחית, ואם כן, מכיון שכבר עברו אלפי שנים מאז שנתגלה "שמי ה'" במתן תורה, איך הוא ענין "שמי ה' לא נודעתי" נצחי גם בזמן הזה? ויש לומר הביאור בזה: כתוב "והי' ה' לי לאלקים" (ויצא כח, כא), ומבואר בספרי חסידות (תו"א שמות נ, רע"ג) שפירוש כתוב זה הוא ש"לעתיד לבוא . .…

להמשך קריאה

"אני את נפשי הצלתי"

"אני את נפשי הצלתי" ‑ טענת פרעה! על הפסוק "ויאמר אליהם מלך מצרים . . לכו לסבלותיכם" (ה, ד) פירש רש"י "לכו למלאכתכם שיש לכם לעשות בבתיכם, אבל מלאכת שעבוד מצרים לא היתה על שבטו של לוי". ומבאר הרמב"ן שמכיון ש"מנהג בכל עם להיות להם חכמים מורי תורתם, לכן הניח להם פרעה שבט לוי שהיו חכמיהם וזקניהם". ועל פי זה נמצא, שכשאמר פרעה "לכו לסבלותיכם" ולמלאכתם שהיה להם בבית התכוון לומר שמוטב להם לעסוק בעצמם בלימוד התורה ואין להם לנסות להוציא את בני ישראל ממצרים. אך זו היתה דעתו של פרעה, ומנגד, משה ואהרן לא שמעו אליו, אלא המשיכו בפעולותיהם להוציא את בנ"י מארץ מצרים, ואם היו מתמהמים עוד רגע אחד היו ח"ו נשארים במצרים עד עכשיו (סי' האריז"ל הגש"פ פי' מצה…

להמשך קריאה

פרשת שמות והדאגה

הדאגה – סיבה לצרה ר"ל בפרשתנו שמות נאמר "וירא משה ויאמר אכן נודע הדבר. וישמע פרעה גו' ויבקש להרוג את משה ויברח משה גו'" (ב, יד-טו).ולכאורה תמוה, מדוע מספר הכתוב פרט זה ש"ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר", הרי יראה זו לא גרמה לשום מעשה, שהרי לא ברח משה אל מדין אלא אחרי ששמע פרעה על כך וביקש להרגו? ויש לבאר, שבזה משמיענו הכתוב יסוד גדול במדת הבטחון. ענינה של מדת הבטחון, אינה (רק) שהאדם מאמין, שכיון שחסדי השם הם בלי מדידה והגבלה, לכן יקבל האדם את חסדי השם בלי שום עבודה מצדו. אלא בטחון הוא עבודה ויגיעה בנפשו, והיא מביאה את חסדי השם הבאים כתוצאה מיגיעת האדם. שעל ידי שהאדם סומך באמת רק על הקב"ה לבד, עד שאינו דואג כלל, הרי…

להמשך קריאה

מדוע נקרא רשע רק בהרמת יד? פרשת שמות

מדוע נקרא רשע רק בהרמת יד? בפרשתנו שמות  כתוב, שכאשר ראה משה את דתן ואבירם רבים זה עם זה "ויאמר לרשע למה תכה רעך" (ב, יג). ופירש רש"י: "למה תכה – אע"פ שלא הכהו נקרא רשע בהרמת יד". ולכאורה צריך ביאור, מדוע נקרא רשע "אף-על-פי שלא הכהו"? ויש לומר הביאור בזה: תכלית בריאתו של האדם היא "לשמש את קונו" (משנה וברייתא סוף קידושין). ומובן, שלכל אבר ואבר שבאדם יש את התכלית שלשמה נברא. ידו של האדם נועדה לנתינה. למשל, "יד המחלקת צדקה" (תניא פכ"ג – כח, ב), והיינו, שזהו עיקר תכלית בריאת היד - להשתמש בה לנתינה. ולכן כאשר האדם "מגבי' ידו על חבירו", ותמורת השימוש ביד לתכלית בריאתה, להיטיב לחבירו, הרי הוא משתמש בה למטרה הפכית, להכות את חבירו, יש בזה…

להמשך קריאה

מבחנו של רועה צאן ישראל – פרשת שמות

מבחנו של רועה צאן ישראל בפרשתנו שמות מובא "ומשה הי' רועה" (ג, א), אופן רעיית משה את צאן יתרו. ובזה "נבחן" משה רבינו להיותו מתאים להיות רועה ישראל. כמו שכתוב במדרש (שמות רבה ב, ב. ובמדרש תהלים (הוצ' באבער) מזמור עח הע' קנב) "אף משה לא בחנו הקב"ה אלא בצאן", שדרכו הייתה ש"מוציא הקטנים לרעות כדי שירעו עשב הרך, ואח"כ מוציא הזקנים כדי שירעו עשב הבינונית, ואח"כ מוציא הבחורים שיהיו רועים עשב הקשה". ולכאורה תמוה הדבר: משה רבינו הייתה מעלתו הרוחנית גדולה ונשגבה, ומה ראה הקב"ה לבחנו ע"י רעיית צאן גשמי, ולא זו בלבד אלא צאן השייך לנכרי, יתרו, שעבד כל עבודה זרה שבעולם? אלא הביאור בזה: רועה ישראל הרי הוא נשיא וראש לכל אנשי דורו, וצריך הוא לרעות לא רק את…

להמשך קריאה

לחנך את הבנים ברוח ישראל ולא ברוח פרעה ח"ו

בפרשתנו שמות מובא עניין גזירת פרעה "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון"(א, כב). ולכאורה תמוה מדוע אמר פרעה בגזירתו "וכל הבת תחיון", הרי הגזירה היתה רק על הבנים להשליכם ליאור, והי' מספיק לומר "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", ולמה הוסיף "וכל הבת תחיון"? ויש לומר בזה ע"ד הרמז, שגם "כל הבת תחיון" חלק מהגזירה הוא, כי גזירת פרעה היתה לא רק להרוג את בני ישראל בגופם, כי אם גם שעל כל אלו שנשארו לפליטה גזר פרעה להרוג את נשמתם ר"ל. וזהו מה שאמר פרעה לכל עמו "וכל הבת תחיון", היינו שדווקא הם יגדלו את הבנות ויחנכו אותן בדרכי המצריים. וענין זה מרומז ג"כ בעיקר הגזירה - "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", שהתוכן הפנימי בזה הוא שגזירת פרעה להשליך את הבנים…

להמשך קריאה

פרשת שמות פנינה יומית

המשותף והמבדיל כסיבה לחיבה בתחילת פרשתנו שמות  כתוב "ואלה שמות בני ישראל". ופירש רש"י "אע"פ שמנאן בחייהן בשמותן, חזר ומנאן במיתתן, להודיע חיבתן . . מכניסן במספר ובשמותם, שנאמר המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא". ולכאורה יש לשאול, הרי מספר בני ישראל וגם קריאה בשמותיהם, שניהם מבטאים חיבתן של ישראל, וכמו שרואים, שדברים שיקרים ללבו של אדם וחשובים וחביבים אצלו, רוצה אדם לדעת מספרם המדוייק. וכן אדם שאוהבים ביותר, מזכירים שמו תמיד, ובזה מבטאים את האהבה והחיבה אליו. וא"כ, מדוע לא הי' מספיק זה שספר ה' את ישראל, הרי בזה כבר "הודיע חיבתן", ולמה הי' נצרך גם להזכיר שמותיהם? ויש לומר הביאור בזה: מספר וקריאה בשם מורים על דברים שונים זה מזה: מספר מורה על הנקודה המשותפת בין הדברים הנמנים. שהרי זה…

להמשך קריאה

מעיין בא כחו של משיח לגאול את ישראל?

יבא שילה – משה ומשיח בברכת יעקב ליהודה שבפרשתנו ויחי נאמר "לא יסור שבט מיהודה ומחקק מבין רגליו עד כי יבא שילה ולו יקהת עמים" (מט, י). וכתב בבעל הטורים "יבא שילה בגימטריא משיח. שילה בגימטריא משה". ויש לבאר עומק נפלא בדברי בעל הטורים, בהקדם ביאור מאמר רז"ל (ראה שמו"ר פ"ב ו) "משה הוא גואל ראשון הוא גואל אחרון", והדבר ברור שאין כוונת המדרש שמשה עצמו הוא משיח גואל צדק, שהרי משיח הוא מבית דוד משבט יהודה ומשה משבט לוי, אלא ודאי כוונת המדרש היא שגם הגאולה העתידה לבוא במהרה, תבוא בכחו של משה גואל ראשון. והביאור בזה: כחו של משיח לגאול את ישראל בא מכח התורה, שהרי זהו עיקר מעלת המשיח, כמו שמצינו ברמב"ם שההגדרה הראשונה של משיח היא היותו "הוגה…

להמשך קריאה
מדוע סיום ספר בראשית הוא בזה שנקבר יוסף במצרים
בכל דור ודור ובכל יום ויום חיב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים, שהיא יציאת הנפש האלוקית ממאסר הגוף להיכלל ביחוד אוא"ס על ידי עסק התורה והמצוות (ע"פ תניא מז)

מדוע סיום ספר בראשית הוא בזה שנקבר יוסף במצרים

להתחזק מ"וישם בארון במצרים"? ידוע הכלל ש"מסיימים בטוב" (עיין תוס' סוף נדה, ועוד), ואם כן תמוה, מדוע סיום ספר בראשית הוא בזה שנקבר יוסף במצרים "ויישם בארון במצרים", הרי לכאורה זהו היפך השבח, שלא זכה יוסף ליקבר מיד בארץ ישראל ונשאר במצרים? ויש לומר בזה ע"פ מה שכתוב  בש"ך על התורה (פרשתנו מז, כט), שהטעם לזה שנקבר יוסף במצרים ולא בא"י הוא כי יעקב אמר ליוסף "אתה צריך שתגן עליהם כו' ואתה צריך למשוך להם חן וחסד כל זמן שהם בגלות וללכת עמהם ולמשכם במדבר". ונמצא, שמקבורת יוסף במצרים שאבו בנ"י עידוד וחיזוק, שלמרות שהיו בתוך גלות קשה, הנה בידעם שיוסף הצדיק נמצא אתם בצרת גלותם, נתעודדו מזה שלא להתפעל מהסביבה, ולהיות חזקים בדביקותם להקב"ה. ועל פי זה יש לבאר זאת שעל…

להמשך קריאה

פרשת ויחי – גילוי הקץ

מדוע עיכב ה' את יעקב מגילוי הקץ? בפרשתנו מובא שלפני שברך יעקב את בניו אמר להם "האספו ואגידה לכם את אשר יקרה אתכם באחרית הימים" (מט, א). ועל זה אמרו חז"ל "ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה" (פסחים נו, א, הובא ברש"י עה"פ). ולכאורה תמוה, הרי מובן שלא הי' ברצון יעקב לגלות את הקץ רק בכדי שיראו בניו שיודע הוא את הקץ, כי אם שרצה להפיק מכך איזו תועלת לבני ישראל. וכמו שנתבאר במקום אחר, שרצה יעקב לגלות להם שבאם ע"י עבודתם יבואו למצב ד"זכו", הרי הגאולה ממצרים היא עת הגאולה השלימה, וזה הי' מוסיף להם בעבודתם את ה', שהיו נזהרים ביותר שלא יגרום החטא והן בהוספה במעשים טובים בכדי לזרז עוד יותר את הגאולה השלימה (ראה בארוכה במקור…

להמשך קריאה
סמך מלך בבל , תענית 10 בטבת
זכות גדולה להתפלל בירושלים

סמך מלך בבל , תענית 10 בטבת

"סמך מלך בבל" – למעליותא התענית של עשירי בטבת הוא לפי שבו ביום "סמך מלך בבל . . על ירושלים והביאה במצור ובמצוק" (רמב"ם הל' תעניות פ"ה ה"ב). והנה אמרו רז"ל שהקב"ה מקדים רפואה למכה (ראה מגילה יג, ב. מדרש לקח טוב שמות ג, א), והיינו שטרם בוא המכה מקדים הקב"ה ומכין הרפואה לזה. ויש לומר הפירוש בזה, שהרפואה שמכין הקב"ה היא באופן שלפני בוא המכה מכין הקב"ה את האפשרות למנוע לגמרי את המכה. ועל פי זה יש לפרש גם בענין "עשרה בטבת", אשר קודם בוא ה"מכה", הכין הקב"ה מראש את הרפואה למנוע אותה לגמרי. ויש לומר ש"רפואה" זו טמונה היא בעניין המצור ד"סמך מלך בבל . . על ירושלים" בעשירי בטבת גופא, שבעניין זה היה טמון הדרך לבטל ולמנוע את הגלות.…

להמשך קריאה

יש שכר לפעולתך פרשת ויחי

תכונת הוויתור של 'עקרת הבית' בתחילת פרשתנו ויחי  הובאו דברי יעקב ליוסף "ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל גו׳ ואקברה שם בדרך" (מח, ז). ופירש רש"י "ע"פ הדבור קברתי' שם שתהא לעזרה לבני', כשיגלה אותם נבוזראדן כו' יצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים כו', והקב"ה משיבה יש שכר לפעולתך". ויש לבאר מה שרחל נקברה בדרך ולא יעקב אבינו, שכן על רחל אמנו כותב רש"י (ויצא לא, ד ד"ה ויקרא) "היא היתה עקרת הבית". וכן מובא במדרש (בראשית רבה פע"א, ב) "רחל היתה עיקרו של בית". והנה מצינו בנוגע לנשי ישראל, שפטורות ממצוות-עשה שהזמן גרמא (משנה קידושין כט, א), וכן פטורות מתלמוד תורה (קידושין שם, ב). ומבואר בראשונים (אבודרהם סדר תפלות של חול. כלבו ר"ס ע"ג) שהטעם לכך הוא  מפני שעל…

להמשך קריאה

פרשת ויחי פנינה יומית

וויתור על משכב הצדיק – מעלה או חסרון? בפרשתנו ויחי כתוב שאמר יעקב ליוסף "ואני בבאי מפדן מתי עלי רחל גו' ואקברה שם בדרך אפרת היא בית לחם" (מח, ז). ופירש רש"י "על פי הדיבור קברתיה שם, שתהא לעזרה לבניה, כשיגלה אותם נבוזארדן כו' יוצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים כו' והקב"ה משיבה יש שכר לפעולתך נאם ה' וגו' ושבו בנים לגבולם". ובמפרשי רש"י (ראה שפ"ח, באה"ט, משכיל לדוד, גו"א ועוד) הקשו שלכאורה רש"י סותר עצמו, שכאן פירש שהטעם לזה שלא נקברה רחל במערת המכפלה הוא כדי "שתהא לעזרה לבני'", בעוד שבפ' ויצא פירש ש"לפי שזלזלה במשכב הצדיק לא זכתה להקבר עמו" (ויצא ל, טו). ולכאורה טעמים אלו סותרים הם. ויש לומר בתיווך ב' הטעמים ע"פ מה שכתוב במדרש ש"נכנסה…

להמשך קריאה

למה בוכים על הצוואר?

על "ראשו" של יהודי אין מה לבכות בפרשתנו ויגש כתוב, שכאשר התוודע יוסף אל אחיו "ויפול על צוארי בנימין אחיו ויבך ובנימין בכה על צואריו" (מה, יד). ולכאורה צריך ביאור, מדוע בכו איש על צאורי אחיו, ולא על ראש אחיו, הרי הראש הוא החלק העיקרי והנעלה של בן אדם? ויש לבאר זה בעבודת האדם לקונו: הצואר הוא הממוצע בין הראש לכל הגוף. כי, כללות חיות האדם הוא במוח שבראש, והמשכת חיות זו מהראש אל הגוף היא באמצעות הקנה, וושט וורידין שבגרון. ונמצא, שיש בצואר מעלה על הראש, שאף שמעלתו של הראש כמו שהוא בפני עצמו גדולה ממעלת הצואר, מ"מ בנוגע לתכליתו ותפקידו של הראש יש יתרון מעלה בצואר, שדוקא בו קיים הכח והיכולת להעביר את החיות מהראש לכל הגוף. ובעבודת האדם לקונו,…

להמשך קריאה

פרשת ויגש עוסקים בתורה

מהי ההגנה מן הגלות? בפרשתנו ויגש  כתוב שיוסף אמר אל אחיו "אל תרגזו בדרך" (מה, כד). וכתוב על זה בתוס' "יש מדרש אל תפסיקו מדבר הלכה" (תוד"ה אל תרגזו תענית י, ב). וכתבו המפרשים (מלאכת הקודש לפרש"י כאן, ועוד), שהחידוש בלשון המדרש שהביא התוס' (שאינו כגי' המדרש שלפנינו) הוא, שלגירסא זו פירוש "אל תרגזו" הוא, שאין להפסיק "בדרך" אפילו מדבר הלכה שהוא "לעיונא". ולכאורה יש לעיין, הרי השבטים הלכו כמה פעמים מארץ כנען למצרים הלוך ושוב, ולא מצינו שיוזהרו עד כאן "אל תרגזו בדרך", ומדוע נשתנה הדבר כאן? ויש לומר ע"ד הדרוש: הליכותיהם הקודמות של השבטים היו בשליחותו של יעקב להביא בר בשנות הרעב. משא"כ הליכה זו, "מהרו ועלו אל אבי גו' רדה אלי אל תעמוד גו'", היתה קשורה עם ירידת יעקב…

להמשך קריאה

לעשות ולא לבכות!

לעשות ולא לבכות! בפרשתנו ויגש  כתוב "ויפול על צאוריו ויבך על צואריו עוד" (מו, כט), והיינו, שכאשר פגש יוסף את יעקב , בכה יוסף. אך יעקב לא בכה, ופרש"י שזה הי' מפני ש"הי' קורא את שמע". והנה בזהר הקדוש פירש שבכיית יוסף הייתה "דבכון כלא על מקדשא דאתחריב" (זהר ח"א ריא, סע"א), והיינו, שבכיית יוסף הייתה מפני חורבן בית המקדש. וא"כ צריך ביאור, מדוע לא בכה איתו יעקב? ואיך יתכן הדבר שלא נתרגש יעקב ונטרד מחורבן בית המקדש, והי' יכול בשעה זו לקרות את שמע בכוונה? ויש לומר הביאור בזה: ענין הבכי' הוא רק בכדי להקל על הבוכה. שהרי אין בכחה של בכי' לתקן משהו בדבר הגורם את הבכי', אלא שהבכי' מרגיעה את רוחו של המיצר ודואג. ומזה מובן, שאם יש ביד…

להמשך קריאה

ההתמסרות הנדרשת בלימוד התורה

ההתמסרות הנדרשת בלימוד התורה בפרשתנו ויגש כתוב "ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גשנה" (מו, כח), ופירש רש"י "לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה". ולכאורה תמוה, מדוע הוצרך יעקב לשלוח יהודה למצרים "לתקן לו בית תלמוד", הרי יוסף כבר הי' במצרים, והי' יכול לתקן את ה"בית תלמוד" ע"י יוסף? ויש לבאר זה על פי מה שמצינו החילוק בין מדריגת יוסף למדריגות האבות והשבטים, שהאבות והשבטים בחרו להיות "רועי צאן", בכדי להמעיט את העסק בעניני עולם הזה, שלא יופרעו מלימוד התורה ועבודת השי"ת. משא"כ יוסף הצדיק הי' משנה למלך ועסוק ביותר בעיני מצרים (ראה בכ"ז תורת חיים (לכ"ק אדמו"ר האמצעי נ"ע) ס"פ ויחי רמב, ד ואילך, ובכ"מ). והנה, הגם שעיסוקו של יוסף בעניני העולם לא פגם כי הוא זה בדביקותו…

להמשך קריאה

חנוכה – סור מרע ועשה טוב

"סור מרע" ו"עשה טוב" – מה קודם? בפלוגתת בית שמאי ובית הלל, אם מספר הנרות הוא "כנגד ימים הנכנסים" ו"פוחת והולך", או "כנגד ימים היוצאים" ו"מוסיף והולך" – ישנו רמז והדרכה בעניני עבודת האדם את קונו: דהנה, מצינו לשיטות שמאי והלל בכללות עניני עבודת ה', שכשבא לידם דבר שיש בו רע הי' שמאי דוחה את הרע – העבודה ד"סור מרע", מה-שאין-כן הלל הי' מקרב את הטוב שבו, וממילא סוף סוף הרע נתבטל – העבודה ד"ועשה טוב". וכמסופר אודותם (שבת לא, א ובפרש"י): "מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי . .  אמר לי' . . גיירני על מנת שתלמדני תורה שבכתב [ולא תורה שבעל פה] גער בו והוציאו בנזיפה, בא לפני הלל גיירי'", ד"סמך על חכמתו שסופו שירגילנו לקבל עליו". וראה שם עוד…

להמשך קריאה

"שימוש" רוחני בנרות החנוכה

בנוסח "הנרות הללו" אומרים אנו: "ואין לנו רשות להשתמש בהן אלא לראותן בלבד". ויש לדייק, לכאורה, דמלשון הנוסח משמע שיש בראיית הנרות איזה שימוש. כי, באם אין ב"לראותן" שום שימוש, לא הוא לי' להביאה כאן כל עיקר. דהרי רק "להשתמש בהם" "אין לנו רשות", ומדוע נחשוב שאסור לראותן? אלא, מכאן, שיש ב"לראותן" איזה שימוש, ורק ששימוש זה מותר הוא. ולכאורה איזה "שימוש" ותועלת יכול האדם לקבל מראיית הנרות? אלא, לימדונו רבותינו (ספר השיחות תש"ו עמ' 22): "מען דארף זיך צוהערן וואס די ליכטלאך — נרות חנוכה — דערציילן" [צריך להקשיב למה שהנרות 'מספרים']. והיינו, שיש להתבונן בתוכן ענין נרות חנוכה, וללמוד מזה הוראות בעבודת האדם. ו"ראי'" כזו, וודאי יש בה "שימוש" ותועלת לאדם. אלא ששימוש זה אינו מביא תועלת לגוף האדם ולצרכיו…

להמשך קריאה

אם מצאתם אי דיוקים בכתבה או שחסר מידע או בא לכם להוסיף לכתבה אנא כתבו לנו בתגובות