ה"אחד" שבכל אחד מישראל – ההגדה של פסח

בהגדה אומרים "ברוך המקום ברוך הוא, כנגד ארבעה בנים דברה תורה, אחד חכם, אחד רשע, אחד תם, ואחד שאינו יודע לשאול". וצריך להבין: א. מהי השייכות בין "ברוך המקום . . ברוך הוא" ל"כנגד ארבעה בנים דברה תורה". ב. צריך ביאור הלשון "אחד חכם ואחד רשע וכו'", ולכאורה הי' צריך לומר "כנגד ארבעה בנים כו' חכם רשע תם ושאינו יודע לשאול". והביאור בזה בפנימיות הענינים: נאמר בגמרא (סנהדרין מד, רע"א): "ישראל . . אף על פי שחטא ישראל הוא". בכל איש ישראל, יהי' מי שיהי', קיימת נקודת היהדות, הנקראת בחינת "אחד" שבנפשו - היינו ניצוץ האור האלקי של ה' אחד, שהוא מהות נקודת הנשמה שאינה ניתנת לשינויים או חלישות ח"ו. ועד ש"אפילו קל שבקלים ופושעי ישראל מוסרים נפשם על קדושת ה' .…

להמשך קריאה

מדוע צריך עבודת עבד בליל הסדר?

בהגדה אנו אומרים "רשע מה הוא אומר, מה העבודה הזאת לכם, ולפי שהוציא עצמו מן הכלל כפר בעיקר". ויש לפרש טענת הרשע ותשובתה בצדה, ע"ד החסידות: בני ישראל נקראו "עבדי ה'", מכיון שיסוד הקשר בין ישראל להקב"ה הוא קבלת עול מלכות שמים בדרך עבודת עבד שישנה אצל כל אחד ואחד. ועל זה שואל הרשע, "מה העבודה הזאת לכם": הן אמת, שכשהאדם אינו רוצה לעבוד את הבורא מרצונו, עליו לקבל על עצמו מלכותו ית', ולעבדו גם נגד רצונו, אך כשמגיע "זמן חירותינו", זמן בו מזכירים נפלאותיו ית' שעשה עמנו, הרי בשעה זו האדם חפץ לעבוד את הקב"ה גם מרצונו, ומדוע גם בלילה זה עליו להתקשר עם קונו בדרך "עבודה" וקבלת עול דוקא? וע"ז עונים לרשע, שבשאלתו זו "כפר בעיקר", כי אף שיכול להיות…

להמשך קריאה

הבן הקטן במצות שמעורר אהבת הקב"ה – מה נשתנה לימוד חסידי

לפני "מה נשתנה" כתוב "כאן הבן שואל מה נשתנה". וביאר כ"ק מו"ח אדמו"ר (ספר השיחות תש"ד עמ' 77) שזה שה"בן שואל", בן קטן – תינוק - דוקא - מעורר למעלה הענין ד"נער ישראל ואוהבהו". והענין בזה: רואים במוחש שהאהבה לבן קטן גדולה יותר, והיא אהבה עצמית, שלמעלה מטעם ודעת, שכן, האהבה לבן גדול יכולה להיות מצד מעלותיו וכשרונותיו וכדומה, מה שאין כן האהבה לבן קטן אינה מצד מעלותיו וכשרונותיו, כי אם, אהבה שלמעלה מטעם ודעת. ודוגמתו בהנמשל, בנוגע להקב"ה ובני ישראל - שיש מעלה מיוחדת בבן קטן שאצלו דוקא מתגלה הענין ד"נער ישראל ואוהבהו", שהאהבה אינה מצד מעלות ישראל וכשרונותיהם, אלא אהבה שלמעלה מטעם ודעת. ומובן, שזה שבן קטן מגלה אהבה זו אינו רק קטן כפשוטו, לפי מספר השנים שנרשם ב"פּאַספּאָרט" (דרכון…

להמשך קריאה

ההגדה של פסח וחינוך ילדים – פנינה יומית לפסח

המנהגים – התופסים את עין ה"בן השואל" בנוסח ההגדה לפסח להרמב"ם (וכן הוא בעוד כמה נוסחאות עד לנוסח אדמו"ר הזקן) סדר הקושיות במה נשתנה הוא: מטבילין, מצה, מרור, ומסובין. וצריך להבין, מדוע קבעו קושיית "מטבילין" בתחלה? הרי, באם סדר הקושיות הוא לפי חשיבותם, היו צריכים לקבוע תחילה קושיית "מצה" מחמת שהיא חיוב מן התורה (פסחים קכ, א), לאחרי' את קושיית "מרור" – שחיובו בזמן הזה הוא מדרבנן (שם). שלישית את קושיית "מסובין", דהלא חובת ההסיבה להראות דרך חירות היא עיקר בליל הסדר. אך קושית "מטבילין" היתה צריכה להיות לבסוף, כיון שהטיבול הוא רק מנהג. וגם באם הי' נקבע סדר הקושיות על פי סדר קיום הדברים שרואה הבן השואל, היתה קושית "מטבילין" נקבעת לבסוף, כיון שהטיבול השני בא רק לאחרי אכילת המרור? ויש…

להמשך קריאה
"שבת הגדול" – "לפי שנעשה בו נס גדול"
שבורא עולם יוריק עליכם עם אור נרות שבת שפע רוחני יהודי איכותי ותתענגו בטעם השבת האמיתית

"שבת הגדול" – "לפי שנעשה בו נס גדול"

הנס שפועל "גדלות" בשבת שבת שלפני חג הפסח בשם "שבת הגדול" – "לפי שנעשה בו נס גדול" - שבשבת שקודם יציאת בני ישראל ממצרים "לקחו ישראל פסחיהם", ואזי "נתקבצו בכורי מצרים אצל ישראל ושאלום למה זה הם עושין כך", והשיבום ישראל "זבח פסח הוא לה' שיהרוג בכורי מצרים". ומששמעו בכורי מצרים שעתידים הם למות, הלכו לאבותיהם ולפרעה "לבקש מהם שישלחו את ישראל, ולא רצו, ועשו הבכורות עמהם מלחמה והרגו הרבה מהם" (שו"ע אדמו"ר הזקן או"ח סת"ל, א. ומקורו בתוס' שבת פז, ב ד"ה ואותו). והנה, פשטות משמעות השם "שבת הגדול" היא שהשבת עצמו הוא גדול, והיינו, שהנס שאירע בשבת זה פעל גדלות גם בגדר השבת שביום זה. ולכאורה הוא פלא, שהרי, פסח מצרים הי' מקחו מבעשור לחודש שחל ביום השבת(כמבואר בטור או"ח…

להמשך קריאה
"גדולתו" של "שבת הגדול"
שהשבת שלכם תהיה מיוחדת וכל המשפחה תהיה מאוחדת שאור הנרות יבריק ויאיר את שפע ברכותיו עליכם יוריק.

"גדולתו" של "שבת הגדול"

שבת שלפני חג הפסח בשם "שבת הגדול" – "לפי שנעשה בו נס גדול" - שבשבת שקודם יציאת בני ישראל ממצרים "לקחו ישראל פסחיהם", ואזי "נתקבצו בכורי מצרים אצל ישראל ושאלום למה זה הם עושין כך", והשיבום ישראל "זבח פסח הוא לה' שיהרוג בכורי מצרים". ומששמעו בכורי מצרים שעתידים הם למות, הלכו לאבותיהם ולפרעה "לבקש מהם שישלחו את ישראל, ולא רצו, ועשו הבכורות עמהם מלחמה והרגו הרבה מהם" (שו"ע אדמו"ר הזקן או"ח סת"ל, א. ומקורו בתוס' שבת פז, ב ד"ה ואותו). ויש לבאר הטעם שנס זה נקרא בשם נס "גדול", ואף יום זכרון הנס נקרא על שם גדלות הנס – "שבת הגדול": אם מתבוננים בפרטי מאורע זה, רואים שכל פרטי המעשה הם מהלכים טבעיים לכאורה. כי, הרי מה שהאמינו הבכורות לדברי בני ישראל,…

להמשך קריאה

החודש הזה לכם – קידוש הזמן

בנוגע לפרשת "החודש הזה לכם", ידועים דברי רז"ל (הובאו ברש"י ר"פ בראשית) "שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל". והנה, אם הקב"ה בחר במצוה זו, קידוש החודש, שהיא תהי' המצוה הראשונה, בוודאי נרמז במצוה זו תוכן עיקרי ויסודי בכללות התורה והמצוות. ויש לבאר זה על פי דבר המדרש (תנחומא נשא טז) שכוונת הקב"ה בבריאת העולם היא שנתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים. זאת אומרת אשר רצונו ית' הוא שקדושתו ית' תשרה ותשכון בעולם הזה הגשמי. ומבאר אדמו"ר הזקן בס' תניא קדישא (פל"ז) אשר מטעם זה רוב מצוות התורה ככולן הן מצוות מעשיות, לפי שעיקר מטרתן של מצוות התורה היא מה שעל ידי קיום המצוות ממשיך האדם קדושה בגופו ונפשו הבהמית וכן בדבר הגשמי אשר בו מקיים המצוה, ועי"ז משלים האדם כוונת הבריאה לעשות…

להמשך קריאה

הצרעת – כאשר ייסר איש את בנו: פרשת תזריע פנינה יומית

בנוגע לדיני נגעים כתוב בפרשתנו תזריע "וביום הראות בו" (יג, יד), ומזה למדו חז"ל ש"יש יום שאתה רואה בו, ויש יום שאי אתה רואה בו" (מו"ק ז, ב), וכפסק המשנה (נגעים פ"ג מ"ב): "חתן שנראה בו נגע נותנין לו שבעת ימי המשתה לו ולביתו ולכסותו, וכן ברגל נותנין לו כל ימות הרגל", אשר יש ודוחים את ראיית הנגע לזמן מסוים ובינתיים נשאר המצורע בטהרתו. ויש לבאר מה שדווקא בדיני צרעת מצינו שהטומאה מתעכבת איזה זמן מסיבות שונות: כתב הרמב"ם (סוף הל' טומאת צרעת) שהצרעת אינה ענין טבעי ו"אינו ממנהגו של עולם", אלא "אות ופלא היה בישראל", ומטרתו "להזהירן מלשון הרע". וכך הייתה השתלשלות הדברים: "המספר בלשון הרע משתנות קירות ביתו . . אם עמד ברשעו עד שהותץ הבית משתנין כלי העור שבביתו",…

להמשך קריאה

ביאור חסידי על פרשת תזריע והלכות מצורע – פנינה יומית

מי מורשה להסגיר איש מישראל? בקשר לנאמר בפרשתנו: תזריע: "אדם כי יהיה בעור בשרו שאת גו', והובא אל אהרן הכהן" (יג, ב), כתב הרמב"ם (הל' טומאת צרעת פ"ט ה"ב) "אף על פי שהכל כשירין לראות נגעים, הטומאה והטהרה תלויה בכהן. כיצד, כהן שאינו יודע לראות, החכם רואהו, ואומר לו, אמור טמא, והכהן אומר טמא כו'. ואפילו היה הכהן קטן או שוטה, החכם אומר לו, והוא מחליט וכו'". ולכאורה דבר זה תמוה ביותר, מדוע קבעה תורה שטומאת המצורע תלויה בקביעת הכהן דווקא, ואפילו אם הכהן "קטן או שוטה", אין המצורע נטמא, עד שיאמר הכהן טמא? ויש לבאר זאת על דרך הדרש: טומאת צרעת היא מהטומאות החמורות ביותר, עד ש"בדד ישב מחוץ למחנה מושבו" (פרשתנו יג, מו), מחוץ לג' מחנות. וזהו שאמרה תורה, שכדי…

להמשך קריאה

ביאור אור החיים הקדוש על פרשת תזריע עפ"י החסידות

מי שבבחינת "אשה" צריך להזריע בארץ בהתחלת פרשתנו תזריע נאמר "אשה כי תזריע וילדה זכר", ומפרש באור החיים הקדוש "ירמוז הכתוב על כנסת ישראל אשר מצינו שנקראת אשה . . ועליה אומר הכתוב: אשה כי תזריע – פירוש, הזרעת מצוות ומעשים טובים .. וילדה זכר – פירוש, תהיה הולדתה זכר . . תהיה הגאולה בבחינת זכר ועמדה לנצח". ויש לבאר בעומק הענין: בטעם השם "אשה" נאמר (בראשית ב, כג): "כי מאיש לוקחה זאת". ולכן גם כנסת ישראל נקראת בשם "אשה" – כי הקב"ה נקרא בשם "איש" ("ה' איש מלחמה" - בשלח טו, ג. ואמרו חז"ל (סוטה מב, ב): "אין איש אלא הקב"ה, שנאמר ה' איש מלחמה"), וכנסת ישראל השייכת אליו נקראת בשם "אשה". ומעתה מובן, ששם "אשה" מרמז על מדרגה נעלית, יהודי…

להמשך קריאה

ש"תזריע" ענינו חיים חדשים

נגעים כזריעה לחיים חדשים יש לדקדק בזה שהסדרה כולה נקראת במנהג ישראל בשם "תזריע", כי לכאורה הרי רוב הסדרה הוא בעניני נגעים, והרי המצורע חשוב כמת (נדרים סד, ב) – ואיך מתאים כאן השם "תזריע" שתוכנו הוא התחלת הלידה של חיים חדשים ("אשה כי תזריע וילדה")?! ויש לומר בזה, על פי דברי הרמב"ם (סוף הל' טומאת צרעת) בנוגע לענין הצרעת "וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו תורה צרעת בשותפות השם, אינו ממנהגו של עולם אלא אות ופלא היה בישראל, כדי להזהירן מלשון הרע. שהמספר בלשון הרע משתנות קירות ביתו; אם חזר בו יטהר הבית. אם עמד ברשעו עד שהותץ הבית, משתנים כלי העור שבביתו . . ואם עמד ברשעו עד שישרפו, משתנין הבגדים שעליו. אם חזר בו יטהרו, ואם עמד ברשעו עד…

להמשך קריאה

פרשת שמיני על דגים ותלמידי חכמים

המחדש בתורה בלי יראת שמים, למה הוא דומה? אודות סימני כשרות הדגים כתוב בפרשתנו שמיני  "את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים . . כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים שקץ הוא לכם" (יא, ט–יב). ונאמר בגמרא (נדה נא, ב) "כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר, ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת". ויש לבאר זאת בעבודת האדם לקונו: דגים הנמצאים תמיד במקום חיותם ‑ מים, רומזים לאלו הנמצאים תמיד במקום חיותם של בני ישראל – היא התורה שנמשלה למים, והיינו היושבי אהל העוסקים תמיד בתורה. וכמו שבדג, הקשקשים והסנפירים אינם עיקר הדג, אלא טפלים הם ומשמשים לגוף הדג, כן בלומד התורה הקשקשים והסנפירים רומזים לענינים שבתורה שאינם חלק מעצם הלימוד, אך נצרכים הם. קשקשים, שהם…

להמשך קריאה

האם נדב ואביהוא השתכרו? פרשת שמיני עפ"י החסידות

שתויים מיינה של תורה בפרשתנו שמיני  נאמר לגבי נדב ואביהוא "ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימתו לפני ה'" (י, ב). ומפרש רש"י "שתויי יין נכנסו למקדש" (וכ"ה בויק"ר פי"ב, א). וידועה התמיהה: מפורש בכתוב (י, ג) שמשה אמר לאהרן "הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש", ופירש רש"י "עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך", ואם כן כיצד יתכן שיהי' אצל נדב ואביהוא דבר בלתי רצוי עד כדי כך שיכנסו למקדש "שתויי יין"? ויש לבאר זה על פי מה שכתב באור החיים הקדוש, שנדב ואביהוא מתו מפני גודל תשוקתם להתקרב להקב"ה, ש"לא נמנעו מקרוב לדביקות נעימות עריבות ידידות חביבות נשיקות מתיקות עד כלות נפשותם מהם" (אוה"ח ר"פ אחרי). ובלשון הכתוב בתחילת פ' אחרי "בקרבתם לפני ה' וימותו", והיינו, שסיבת מיתתם היא "קרבתם…

להמשך קריאה

טענתו הצודקת של המן – "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד"

טענתו הצודקת של המן טענתו של המן כנגד ישראל היתה: "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד" – עם היותם מפוזרים בין העמים, מתנהגים בני ישראל כשונים מכל העמים, ומובדלים הם מן ההמון, עד שבכל מקום שנמצאים הם, אפשר להכיר בהם שהם "עם אחד" – יהודים השונים מכולם. והנה, עם היות שטענה זו היתה יסוד הגזירה, לא מצינו שאסתר תבאר לאחשוורוש שטענה זו אינה נכונה.. ומזה ראיה ש"טענה" זו אמיתית היא, וכך אכן צריכה להיות הנהגת בני ישראל. אפשר היה לחשוב שההנהגה כזו מהוה סיבה לגזירה על עם ישראל, אך לפועל זהו בדיוק להיפך – ישועת ישראל לא באה על ידי ששינו הנהגה זו, אלא אדרבה, דווקא חיזוק והדגשת הייחודיות של עם ישראל ו"דתיהם השונות" – הם שהביאו את הישועה והצלה דפורים. ומזה הוראה…

להמשך קריאה

פורים מצא את ההבדלים בין צדקה לעניים ומתנות לאביונים

לתת וגם לקבל "מתנות"  בלשון הכתוב "מתנות לאביונים" יש לדקדק, שהוא בשינוי מן הלשון הרגיל בשאר מקומות –"צדקה לעניים", ובשתיים: א) "מתנות" ולא "צדקה", ב) "לאביונים" ולא "לעניים". ודרוש ביאור מהו הטעם לשינוי זה? ויש לבאר, שיש בזה לימוד והוראה חשובה במעלת המצוה: החילוק בין "צדקה" ל"מתנות" הוא – נתינת "צדקה" היא ענין שהאדם מצד עצמו אינו צריך לזה, אלא הנתינה היא רק בשביל הזולת; מה-שאין-כן "מתנה" הוא ענין שנוגע גם לנותן המתנה, כמאמר רז"ל (ראה מגילה כו, ב. גיטין נ, ב. ועוד) "אי לאו דעביד ליה נייחא לנפשיה לא הוה יהיב ליה מתנתא (אילו לא גרם לו נחת רוח, לא היה נותן לו מתנה)". והחילוק בין "עני" ל"אביון" הוא – ש"עני" אין פירושו שאין לו מאומה; יתכן שיש לו דברים אחרים, אלא שבנוגע…

להמשך קריאה

חג הפורים – חסידות מבוארת – תורת מנחם–התוועדויות

מתן "אורה" של תורה אודות מאמר חז"ל (מגילה טז, ב) "ליהודים היתה אורה – זו תורה", מבאר כ"ק אדמו"ר הזקן נ"ע – שמה שנקטו כאן בלשון "אורה" בתוספת ה"א, שהוא לשון נקבה, זהו מפני ש"אורה הוא מלשון מאירה שממנו נמצא מציאות האור, והוא לשון מפעיל כמו מאכיל משכיל כו'" (מאמרי אדה"ז תקס"ד ע' סב ואילך). והיינו, שכאן מדובר אודות מקור ושורש התורה, ועל זה מתאים הלשון "אורה" שהוא לשון מפעיל. ולכאורה צריך להבין, הרי במתן תורה, בשנת ב'תמ"ח, ניתנה כבר התורה, ונמשכה אלינו ממקורה. ומדוע אומרים שבימי הפורים "ליהודים היתה אורה" – שהתורה נמשכה עוד הפעם ממקורה ושרשה? ויש לבאר בזה: את ברכת התורה טבעו חז"ל בנוסח: "נותן התורה" – לשון הוה. והיינו, שפעולת נתינת התורה והמשכתה ממקורה ושרשה, הרי היא נעשית…

להמשך קריאה

שריפת החלב – עיקר שעתה ב"תורה אור" פרשת צו

בנוגע להקטר חלבים ואיברים של הקרבנות שנזכרת בפרשתנו "צו" כתוב בגמרא "בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה, שהרי הקטר חלבים ואברים כשרים כל הלילה ולא הי' ממתין להן עד שתחשך" (מנחות עב, א). ויש לבאר זה בעבודת האדם לקונו: 'חלב' מורה על תענוג האדם (ראה גיטין נו, ב), וענין "הקטר חלבים ואיברים" הוא שאת החלב והתענוג של האדם עליו להקטיר ולהקריב לה', וכח התענוג שלו צריך להיות לה' לבדו. והנה, 'יום' מורה על זמן בו האדם מואר ב"נר מצוה ותורה אור', אך 'לילה', בו שורר חושך, מורה על מצב בו האדם אינו עוסק ב"תורה אור" אלא בדברי הרשות. ובאו חז"ל ולימדונו שעיקר "שעתה" של "הקטר חלבים" הוא ביום - "עד שתחשך". כי, זה שהאדם צריך להקטיר "חלבו" ותענוגו בעת עיסוקו בדברי הרשות,…

להמשך קריאה

מאיפה מדליקים את אש התורה?

על הפסוק בפרשתנו צו  "אש תמיד תוקד על המזבח" (ו, ז) מפרש רש"י "אש תמיד – אש שנאמר בה תמיד הוא שמדליקין בה את הנרות שנאמר בה להעלות נר תמיד, אף היא מעל המזבח החיצון תוקד". ויש לבאר ענין זה בעבודת האדם עם קונו: נרות המנורה רומזות על ענין התורה, כמו שנאמר "כי נר מצוה ותורה אור". וכמו שבמנורה העלו "נר תמיד", כן גם חיוב לימוד התורה הוא תמידי. והאדם הלומד תורה באופן של "תורתו אומנתו"- מקושר הוא עם הקב"ה באופן תמידי. המזבח החיצון, שבו הקריבו קרבנות כל בני ישראל, מרמז על עבודת האדם גם עם אלו שנמצאים מחוץ לתחום הקדושה, שעל האדם לעסוק איתם ולקרבם לתורה ועבודת ה'. עלול האדם שהוא בבחינת "נר תמיד" ו"תורתו אומנתו" לחשוב, הרי הנר שלי כבר דלוק…

להמשך קריאה

מוח שליט על הלב פרשת ויקרא – פנינה יומית

על הפסוק בפרשתנו ויקרא  "אשר נשיא יחטא" (ד, כב) מפרש רש"י "לשון אשרי, אשרי הדור שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו". ויש לבאר זה בעבודת האדם לקונו: כתוב במדרש תנחומא (פקודי, ג) שהעולם נקרא "גוף גדול" והאדם "עולם קטן", ועל פי זה, כשם שב"גוף גדול" יש נשיא ומלך כמו כן ב"עולם גדול" ישנו ה"מלך" שבו, שהוא הראש והמוח השולט על כל הגוף. וזהו הרמז בדברי חז"ל: אם רוצים שה"דור" (האדם) לא יכשל ח"ו בחטא ועון, עד שהנהגתו תהי' בבחינת "אשרי" – הרי זה כ"שהנשיא שלו נותן לב", שה"מוח" (נשיא) שולט על הלב, כמו שנתבאר בספר התניא (פי"ב) ש"כל אדם יכול ברצונו שבמוחו להתאפק ולמשול ברוח תאוותו שבלבו שלא למלאות תאוות לבו במעשה דבור ומחשבה כו'". ולאידך, באם חלילה נכשל בחטא,…

להמשך קריאה

בני ישראל "אני" כפרתן פרשת ויקרא

בנוגע לפר העלם דבר של ציבור כתוב בפרשתנו "והזה שבע פעמים גו' את פני הפרוכת" (ד, יז), ופירש רש"י "ולמעלה [בפר העלם דבר של כהן משיח] הוא אומר את פני פרוכת הקודש? משל למלך שסרחה עליו מדינה, אם מיעוטה סרחה פמליא שלו מתקיימת, ואם כולה סרחה אין פמליא שלו מתקיימת". ובהמשך הפרשה כתוב "ואת כל חלבו ירים" (שם, יט), ופירש רש"י "ואף על פי שלא פירש כאן יותרת ושתי כליות, למדין הם מועשה לפר כאשר עשה וגו'. ומפני מה לא נתפרשו בו, תנא דבי רבי ישמעאל משל למלך שזעם על אוהבו ומיעט בסרחונו מפני חיבתו". ולכאורה דברי רש"י ש"מיעט בסרחונו מפני חיבתו" צריכים ביאור, שהרי אף שמובן הדבר שמצד חיבתו ימעט המלך ב"סרחון" אוהבו, מכל מקום הרי זה שייך לכאורה רק בחטאים…

להמשך קריאה

קרבן – בדברים "רכים" או "קשים כגידים"? פרשת ויקרא

בנוגע לקרבנות חטאת ואשם המוזכרים בפרשתנו ויקרא אומרת המשנה "אין האשם אלא מזכרי כבשים ואין לך חטאת מן הכבשים אלא נקבה" (זבחים עא, ב). ויש לבאר זה בעבודת האדם לקונו: אדם כי יחטא ומביא קרבן לכפר עוונו, הנה פשוט אשר חלק עיקרי מהקרבת הקרבן היא העבודה בנפשו פנימה לשוב אל ה' בכל לבו, ועבודה זו היא הפועלת שיכפר הקרבן על חטאו. ובביאור עבודה זו מצינו שני אופנים עיקריים: הרמב"ן ביאר "שיחשוב האדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלקיו בגופו ונפשו וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה" (פרשתנו א, ט). ונמצא, שבטעם זה מודגש שהאדם צריך לבטל ולייסר את עצמו בדברים קשים, עד כדי שיחשוב ש"ראוי לו שישפך דמו וישרף", ועל ידי זה מתכפר…

להמשך קריאה

פרשת ויקרא – פנינה יומית – עצים – קרבן הם?

על הפסוק בפרשתנו ויקרא "ונפש כי תקריב קרבן מנחה" (ב, א) כתוב בתורת כהנים "קרבן - מלמד שהיחיד מתנדב עצים". ולכאורה תמוה, הרי "עצים" אינם חלק מהקרבנות, כי אם כמו "הכשר מצוה", שכדי שהקרבנות יוכלו להישרף צריכים גם "עצים", ואם כן, כיצד אפשר לרבות מ"קרבן" שאפשר להתנדב עצים, והאיך אפשר לקרוא "עצים" בשם "קרבן"? ויש לומר הביאור בזה: ענין הקרבנות ברוחניות הוא שיקריב האדם וימסור את עצמו להקב"ה. ובקרבנות ישנם כמה וכמה סוגים שבכל אחד מהם מקריבים חלקים אחרים מן הקרבן לה', כי גם בעבודה הרוחנית - בכל סוג קרבן צריך האדם להקריב חלקים ופרטים מסויימים מעצמו ולמסרם לה'. אמנם, למרות שישנם סוגים שונים בקרבנות, מ"מ התחלת ויסוד כל הקרבנות הם שצריך האדם להיות מוכן למסור את כל מהותו אל השי"ת, ולא רק חלקים…

להמשך קריאה

בין "א" של "ויקרא" ל"א" של "דברי הימים"

בתחילת פרשתנו ויקרא כתוב "ויקרא אל משה", והאל"ף של "ויקרא" היא א' זעירא, וכנגדה מצינו בתחילת ספר "דברי הימים" שהאל"ף של תיבת "אדם" היא גדולה, בא' רבתי. ויש לבאר זה בעבודת האדם לקונו: כאשר מתקשרים להקב"ה, וכמו שהוא בפסוק "ויקרא אל משה" שהמדובר הוא בהקב"ה – צריך יהודי לידע שפלות ערכו ובמילא להיות בביטול, באופן של קטנות, א' זעירא; אמנם, כאשר פועלים בעניני העולם למטה, וכמו שהוא בספר "דברי הימים" המספר אודות ימות עולם, הימים כמו שהם בעולם הזה הגשמי – כאן צריך לנהוג ברחבות, בבחינת "א' רבתי". יהודי צריך להרגיש שהוא 'בעל הבית' על העולם כולו, וכמאמר  רז"ל (סנהדרין לז, א) "חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם"! (ע"פ שיחות קודש תשמ"א ח"ב עמ' 501) לעילוי נשמת הוו"ח אי"א נו"נ הרה"ח הרה"ת…

להמשך קריאה

פרשת פקודי – מתי הקב"ה נמצא בשכל האדם? -חסידות מבוארת

על הפסוק בפרשתנו "ויקח ויתן את העדות אל הארון" (מ, כ)מפרש רש"י "העדות ‑ הלוחות". והנה מובא במדרש (שמו"ר פ"נ, ב) "בשעה שאמר הקב"ה למשה עשה המשכן בא ואמר לבצלאל. אמר לו: מהו המשכן הזה? אמר לו: שישרה הקב"ה שכינתו בתוכו ומלמד לישראל תורה. אמר לו בצלאל: והיכן התורה נתונה? אמר לו . . הארון". ומשמע מדברי המדרש שעיקר ענין הארון הוא שהוא המקום שבו "התורה נתונה". ועל פי זה יש לבאר מה שמצינו דווקא לגבי הארון ש""מקום ארון אינו מן המדה" (יומא כא, א. ועוד), שהי' שם גילוי אלקות ונסים גלויים יותר מבשאר המשכן. ולכאורה, הרי בכל המשכן שורה הקב"ה, ומדוע ענין זה הי' רק בארון? אך לפי האמור שעיקר ענינו של הארון הוא שבו "התורה נתונה", הדבר מובן. כי, באופן…

להמשך קריאה

תכלית בריאת העולם – מסעות! פרשת פקודי

הפסוקים בסיום פרשתנו עוסקים בסדר מסעי בני ישראל "ובהעלות הענן מעל המשכן יסעו בני ישראל . . כי ענן ה' על המשכן יומם . . לעיני כל ישראל לכל מסעיהם" (מ, לז-לט). ולכאורה תמוה ביותר, הרי בפסוקים הקודמים מדובר אודות הקמת המשכן והשראת השכינה בו, ומדוע נכתב כאן דווקא אודות סדר מסעי בני ישראל? ויש לומר הביאור בזה: אמרו חז"ל שתכלית בריאת העולם הוא ד"נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים" (ע"פ תנחומא נשא טז. ראה בארוכה תניא פל"ו), והיינו, שהכוונה שלשמה ברא הקב"ה את העולם הוא שעל ידי שבני ישראל יקיימו את התורה יעשו מן העולם התחתון דירה לו יתברך (וראה בארוכה הביאור בזה בתניא שם). והנה, בספר שמות מדובר על יציאת מצרים, מתן תורה והשראת השכינה בתוך בני ישראל על ידי…

להמשך קריאה

פרשת פקודי – פנינה יומית – חסידות מבוארת

עשי' שיש בה "משקל" בלבד בתחילת פרשתנו פקודי כתוב "אלה פקודי המשכן גו' אשר פוקד על פי משה" ומפרש רש"י "בפרשה זו נמנו כל משקלי נדבת המשכן". והיינו, שנמנו הנדבות לפי משקלם, ולא לפי השוויות שלהם. ויש לבאר זה בעבודת האדם לקונו: המשקל מורה על חומר הדבר וכמותו, מה שאין כן השווי של הדבר מורה על חשיבותו, איכותו וצורתו. ובעבודת השי"ת, שהאדם חייב לקיים מצוות ולבנות על ידיהן משכן רוחני לשכינה, מורה המשקל על עצם עשיית המצוה, והשווי, על השוויות של העשי', כוונת המצוה, תוכנה וצורתה. עלול האדם לחשוב, שאם "נדב" להקב"ה עשי' גשמית - במשקל לבד – בלי שום "צורה" ו"כוונה" – איך יתכן שבזה ייבנה משכן לו ית'? ועל זה נאמר בכתוב "אלה פקודי המשכן גו' אשר פוקד על פי…

להמשך קריאה

עשיית המשכן "למחרת" לימוד התורה – פרשת ויקהל

על הפסוק בתחילת פרשתנו "ויקהל משה" פירש רש"י "למחרת יום הכיפורים, כשירד מן ההר". ולכאורה יש לשאול, מדוע המתין משה לצוות את בני ישראל על עשיית המשכן ל"מחרת יום הכיפורים" ולא ציווה אותם על זה מיד ברדתו מן ההר, ביום הכיפורים עצמו? אלא, שכאשר ירד משה עם הלוחות השניות והתורה, היו ישראל שקועים לגמרי בתוכן הלוחות ובלימוד התורה שקבל משה בהר, ולא הי' מקום לצוות אז על עניני עשי' ובני' כאשר היו עסוקים לגמרי בלימוד! ורק למחרת רדתו מן ההר, הי' יכול לצוותם על עשיית המשכן. ומזה הוראה בעבודת האדם לקונו, שגם אנשים שעוסקים בעניני העולם כדי לעשות מהם משכן ודירה לו יתברך, עליהם לדעת שלמרות גודל ונחיצות עבודה זו, אין זה מחליף את לימוד התורה. ולכן, בעת הלימוד צריכים להיות מסורים…

להמשך קריאה

פרשת ויקהל – ששת ימים – שבת, וביום השביעי – שבת שבתון!

ששת ימים – שבת, וביום השביעי – שבת שבתון! בתחילת פרשתנו ויקהל כתוב "ששת ימים תיעשה מלאכה, וביום השביעי יהי' לכם קודש שבת שבתון לה'" (לה, ב). ויש לבאר זה על פי דרך החסידות: כתוב בתהלים (קכח, ב) "יגיע כפיך כי תאכל". ופירושו, שכאשר עוסק האדם במלאכתו לפרנס עצמו ובני ביתו הרי זה צריך להיות רק עם "כפיך" – בכח המעשה, ולא להשקיע ראשו בזה, "יגיע ראשך" (ראה לקוטי תורה שלח מב, ד. ועוד). כי באמת אין מזונות האדם באים מהעסק והמסחר, כי אם הקב"ה הוא הזן ומפרנס את העולם כולו, והעסק אינו אלא "כלי" ו"אמצעי" שעל ידו משפיע הקב"ה פרנסתו. וכאשר יכיר האדם בזה שהפרנסה מגיעה מהקב"ה, אזי יבין שגם אם יתעסק במסחרו ביגיעה יתירה לא ירוויח יותר ממה שהקב"ה רוצה…

להמשך קריאה
פנינה יומית ויקהל שקלים
שתזכו לשבת נהדרת שתהא בכל אורה מעוטרת שבת שלום ומבורכת!

פנינה יומית ויקהל שקלים

לעסוק ב"ל"ט מלאכות" המשכן – מצוה! בתחילת פרשתנו ויקהל נאמר שהקהיל משה את כל ישראל ואמר להם "אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם וגו' ששת ימים תעשה מלאכה" (לה, א-ב). וכתוב על זה בגמרא "אלה הדברים – אלו שלשים ותשע מלאכות שנאמרו למשה מסיני" (לה, א-ב. שבת ע, א). והיינו, שהמלאכות שעשו במשכן – הן המלאכות האסורות בשבת. והנה, כל לימוד בתורה אינו בדרך מקרה ח"ו, אלא הסיבה לכך שלומדים ענין אחד מהשני היא מפני שיש שייכות ביניהם. והיינו, שה"מלמד" וה"למד" בפנימיותם הם ענין אחד. וכן הוא בענייננו, מכיון שלמדים ל"ט מלאכות האסורות בשבת ממלאכת המשכן, הרי זה מפני של"ט המלאכות קשורות עם מלאכת המשכן. ויש לבאר הקשר ביניהם: כמו שמלאכות המשכן נעשו כדי לבנות משכן ודירה לשכינה, הנה כן צריך…

להמשך קריאה
כי תשא – הראהו קשר של תפילין
מניח תפילין בהודו

כי תשא – הראהו קשר של תפילין

מחלת השכחה על הפסוק בפרשתנו כי תשא  "וראית את אחורי" (לג, כג) פירש רש"י "הראהו קשר של תפילין". וכן מצינו שבעת שלימד הקב"ה למשה "סדר בקשת רחמים" וקריאת י"ג מדות, הראה לו הקב"ה את עצמו כאילו הוא "מעוטף" בטלית (רש"י שם, יט ד"ה ויאמר), ומעוטר בתפילין ‑ "הראהו קשר של תפילין". ויש לבאר השייכות בין טלית ותפילין לבקשת סליחה ומחילה וקריאת י"ג מדות: יש לתמוה איך שייך שהאדם יעבור על מצוותיו של הקב"ה, והרי ישראל הם "מאמינים בני מאמינים" (שבת צז, א), וברור שמאמין הוא באמונה שלימה שהקב"ה "מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית", ואם כן בידעו שברגע זה חייו תלויים בהקב"ה, הבורא אותו ומחדשו "בכל יום תמיד", איך שייך הוא באותו רגע לעבור על רצונו יתברך? אלא, שברגע ההוא שעובר…

להמשך קריאה

כי תשא – מחצית השקל – פנינה יומית

גם המחולקים והשונים צריכים להתאחד  במצות מחצית השקל שנצטווינו בה בפרשתנו כי תשא מצינו דבר מיוחד, שנתפרש בה באופן מיוחד שאין חילוק במצוה זו בין עני לעשיר, כמו שכתוב "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל" (ל, טו). מה שלא מצינו דוגמת ענין זה בכל המצוות כולם (היינו, אף שאין חילוק בין עני ועשיר בהרבה מצוות מ"מ לא מצינו שיתפרש הדבר בציווי מיוחד, כי אם במחצית השקל). וחידוש גדול יש בזה, שהרי כללות ענין הצדקה קשורה עם זה שיש חילוק בין עני ועשיר, וכמאמר רז"ל "אמר דוד לפני הקב"ה . . תיישר עולמך בשוה העניים והעשירים, אמר לו . . אם יהיו כולם עשירים או עניים מי יוכל לעשות חסד" (תנחומא משפטים ט). והיינו, שהטעם שהקב"ה ברא את העולם באופן כזה…

להמשך קריאה
פרשת כי תשא – מי קדם התורה או בנ"י?
Painting" by Shalom Koboshvili - www.shalom-magazine.com.

פרשת כי תשא – מי קדם התורה או בנ"י?

פרשת כי תשא - אם הם כלים – מה אני עושה בתורתך? על הפסוק בפרשתנו כי תשא : "וישלך מידיו את הלוחות וישבר גו'" (לב, יט) פירש רש"י "אמר ומה פסח שהוא אחד מן המצוות אמרה תורה כל בן נכר לא יאכל בו התורה כולה כאן וכל ישראל מומרים ואתננה להם". והיינו, ששבירת הלוחות היתה משום שאין ישראל ראויים לקבל את התורה. ולכאורה קשה, הרי גם אם "ישראל מומרים" ואין שייך לתת להם את התורה, עדיין אינו מבואר מה ששבר משה את הלוחות, שהוא היפך כבוד התורה! ויש לומר הביאור בזה, על פי המובא במדרש "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר. . אילולי. . ישראל עתידין לקבל את התורה לא הי' כותב בתורה צו את בני ישראל דבר אל בני ישראל" (בראשית…

להמשך קריאה

פרשת כי תשא – פנינה יומית

לנשא את הראש! בתחילת פרשתנו כי תשא  כתוב "כי תשא את ראש בני ישראל גו' ונתנו גו' כל העובר על הפקודים גו' לכפר על נפשותיכם" (ל, יב-טו). ויש לפרש כתוב זה בעבודת האדם לקונו: התנהגות האדם מגיעה מאופן הבנתו בשכלו שבראשו, כמו שרואים שהחילוקים בין התנהגות האדם במשך ימי ילדותו לזמן שמתבגר תלוי' בגידול כוחות שכלו והבנתו. ואף אם האדם אינו עומד בדרגא של "מוח שליט על הלב" (ראה זח"ג רכד, א. תניא פי"ב), מכל מקום, כאשר השכל מבין שדבר מסויים טוב הוא או להיפך אזי מתנהג האדם אחרת מכפי שהי' מתנהג בלי הבנת השכל. וזהו מה שמורה הכתוב "תשא את ראש בני ישראל", שבכל מצב בו האדם נמצא יש לו להגביה את ראשו, שיהי' ראשו שקוע בדברים נעלים יותר. כי, כאשר…

להמשך קריאה

כלאים המותרים "לפני המלך" – פרשת תצווה

האבנט אשר חגרו הכהנים בעת עבודתם בבית המקדש, היו בין מרכיביו צמר ופשתים אשר יחד הם "שעטנז" ואסורים בלבישה על דרך הרגיל, אך במקדש הותר איסור זה. ויש לבאר הטעם מה שהתירה תורה לבישת שעטנז בבגדי הכהונה על דרך החסידות: בטעם איסור כלאיים על דרך הקבלה כתב רבינו בחיי (בפירושו לשמות יט, יט) שהצמר והפשתים רומזים על שני מיני כוחות עליונים, והמחברם יחד "מערבב הכחות העליונים ומבטל אותן". וכפי שנתבאר גם בספרים (ראה זח"ג פ, ב. אור התורה פרשתנו עמ' א'תשטז. ועוד. וראה בארוכה בכ"ז - לקוטי שיחות חכ"ט עמ' 125 ואילך, וש"נ) ש"צמר" רומז על "בחינת חסדים", ו"פשתים" הוא "בחינת גבורות", ועל כן נצטווינו שלא לארגם יחד בבגד אחד, כי בערבוב כוחות העליונים זה עם זה נמצאו שאינם ממלאים תפקידם כראוי,…

להמשך קריאה

אהבת ישראל – גם כשההבדלים נרגשים!

בפרשתנו תצווה נאמר בנוגע לאבני השוהם "ששה משמותם על האבן האחת ואת שמות הששה הנותרים על האבן השנית כתולדותם" (כח, י). והנה, בסדר חקיקת שמות השבטים על אבני השוהם "כתולדותם" מצינו להרמב"ם שיטה מיוחדת, שמפרש ש"כתולדותם" אינו כסדר לידתם אלא כסדר לידת אמותיהם, והיינו שתחילה מנויים בני לאה, אח"כ בני בלהה, ולאחר מכן בני זלפה, ולבסוף בני רחל (ראה קרית ספר להמבי"ט על הרמב"ם הל' כלי המקדש פ"ט ה"ט ועוד). ולכאורה יש לעיין בזה, הרי חקיקת שמות השבטים על אבני השוהם הוא כדי שעל ידי זה "יהא רואה הקב"ה השבטים כתובים לפניו ויזכור צדקתם" (לשון רש"י ד"ה לזכרון כח, יב), שדבר זה תלוי באחדותם ואהבתם של ישראל זה לזה (ראה תניא פל"ב), ולכן היה מתאים לכאורה שיהיו השבטים חקוקים באופן המדגיש את…

להמשך קריאה

מסירת נפשו של משה – עבור מי?

כתב בבעל הטורים בתחילת פרשתנו תצווה "לא הזכיר משה בזה הסדר, מה שאין כן בכל החומש, שמשעה שנולד משה אין סדר שלא הוזכר בה, והטעם משום שאמר מחני נא מספרך אשר כתבת, וקללת חכם אפילו על תנאי היא באה". ויש ללמוד הוראה נפלאה מזה שביקש משה "מחני נא": הרי משה רבינו כל מהותו וענינו היא התורה, וכדברי רז"ל "נתן נפשו על התורה ונקראת על שמו, שנאמר זכרו תורת משה עבדי" (מכילתא לבשלח טו, א. שמו"ר פ"ל, ד). ואם כן, השמטת שמו של משה מן התורה, אין משמעה שתחסר מעתה אחת ממעלותיו, או שתינטל ממנו קבלת שכר מסוימת, אלא נוגע ענין זה בעצם מהותו וענינו של משה, שמאוחד הוא עם התורה, ואי הזכרת שמו בה נוגעת לו עצמו. ומה מפליא הדבר, אשר בקשה…

להמשך קריאה

אם מצאתם אי דיוקים בכתבה או שחסר מידע או בא לכם להוסיף לכתבה אנא כתבו לנו בתגובות