עליה וירידה בעבודת ה'

על הפסוק "הנה חמיך עולה תמנתה" (לח, יג) פירש רש"י "בשמשון הוא אומר וירד שמשון גו' תמנתה, בשפוע ההר היתה יושבת, עולין לה מכאן ויורדין לה מכאן". ויש לבאר זה בדרך הדרוש: כאשר אדם מטפס ועולה בהר א"א לו לנוח ולעמוד במקומו אפי' לרגע אחד, כי מכיון שההר הוא בשיפוע הרי באם יפסיק עלול הוא ליפול ולהסתכן ח"ו. וכמו"כ הוא בעבודת האדם לקונו - "מי יעלה בהר ה'", שא"א לאדם להסתפק במצבו ולנוח לרגע מעליתו בקודש, כי בכל זמן ועת ה"ה נמצא "בשיפוע ההר" - במצב של סכנות רוחניות, ובאם ינוח לרגע, עלול הוא ליכשל ולבוא לידי "ירידה" ח"ו. וזה רמז הכתוב בזה שאצל "תמנה", ד"בשפוע ההר היתה יושבת", לא כתוב לשון ישיבה ועמידה, כ"א לשונות של עלי' וירידה, כי "בשפוע ההר"…

להמשך קריאה

לא להסיח דעת מעבודת הבורא

על הפסוק "והבור ריק אין בו מים" (לז, יב) איתא בגמרא "מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו" (שבת כב, רע"א). והנה אמרו חז"ל (בבא קמא יז, א. וש"נ) "אין מים אלא תורה". ועפ"ז יש לומר ע"ד הרמז: כאשר האדם "אין בו מים", שמוחו אינו עסוק בדברי תורה ובעבודת השי"ת, הנה אומרת עליו התורה "נחשים ועקרבים יש בו", שהוא מלא קליפות וסט"א ח"ו. והיינו, דגם בעת עסקו בדברי הרשות אסור להסיח דעתו ח"ו מעבודת הבורא, כי מיד ש"אין בו מים" ה"ה בבחי' "נחשים ועקרבים יש בו" ר"ל. וכמאמר הבעש"ט (צוואת הריב"ש סע"ו) עה"פ "וסרתם ועבדתם": "כאשר האדם מפריד את עצמו מהשי"ת, מיד הוא עובד עבודה זרה, ולא יש דבר ממוצע". (ע"פ לקוטי שיחות חט"ו עמ' 324 ואילך)

להמשך קריאה

בין חלומותיו של יוסף לחלומותיו של פרעה

בפרשתנו מסופר אודות ב' חלומות יוסף שהיו דומים זה לזה, וכן בפרשת מקץ מסופר אודות ב' חלומות שחלם פרעה. וחילוק ביניהם: אצל יוסף בחלום הראשון חלם אודות ה'אלומות' – עניני הארץ, ובחלום השני אודות השמש והכוכבים – ענייני השמים. אמנם אצל פרעה בתחילה חלם אודות הז' פרות – מין החי, ולאחר מכן חלם אודות ז' שבלים – מין הצומח. וכאן רואים החילוק בין יהודי לגוי: יהודי שייך לא רק לענייני הארץ אלא גם לענייני שמים – רוחניות. ואילו הגוי שייך רק לענייני ארץ, ובזה גופא "פוחת והולך" (קודם מין החי ולאח"מ מין הצומח, הפחות ממנו). וכמסופר אודות כ"ק אדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש נ"ע, שבעת שבתו במאסר אצל הסובייטים, הנה בא' החקירות, איים עליו החוקר באמצעות אקדח. ואמר לו כ"ק אדמו"ר הריי"צ נ"ע: דבר…

להמשך קריאה

להציל את הילדים מעשו!

על הכתוב בפרשתנו (לב, ט) "ויאמר אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו והי' המחנה הנשאר לפליטה" פירש רש"י "התקין עצמו לשלשה דברים, לדורון לתפילה ולמלחמה".ויש ללמוד מזה הוראה בדרך חינוך ילדי ישראל:ג' הדברים – דורון, תפילה ומלחמה – דברים הפכים ומנוגדים הם זה מזה. שהרי דורון הוא ענין של חסד וקירוב, ומלחמה – ענין של ריחוק וגבורה. ושניהם הפכים מענין התפילה, שהרי שניהם הם פעולות בין שני בני אדם, משא"כ תפילה היא בקשת רחמים מלמעלה.והנה כל אדם יש לו טבע מסויים, אם בחסד אם בגבורה וכיו"ב. וכדי לעבור ולהתנהג באופן ההפכי צריך האדם לשנות ו"לתקן" עצמו להתנהג באופן שאינו לפי טבעו. ועאכו"כ, בנדון דידן שיעקב התנהג בג' אופנים אלו בבת אחת, שבוודאי כדי להתנהג בג' תנועות הפכיות בבת אחת, צריך האדם…

להמשך קריאה
החיצוניות בשביל הפנימיות – פרשת ויצא
סבא מלבד את נכדו יהדות

החיצוניות בשביל הפנימיות – פרשת ויצא

בספר אור המאיר איתא בשם מורנו המגיד ממעזריטש נ"ע, דמה שרדף לבן אחר יעקב אבינו, הוא מפני שיעקב השאיר אחריו אותיות התורה שעדיין לא ביררם והוציאם מלבן, ולזאת הוצרך לבן לרדוף אחר יעקב – ליתן לו את האותיות שנשארו אצלו. וזאת ע"י שניתוספה פרשה בתורה – סיפור רדיפתו אחרי יעקב. וחזינן מהא, שיכול להיות ענין שבחיצוניות ובפועל הרי-זה לגמרי היפך הקדושה, אמנם בפנימיות הרי הכוונה בזה היא לשם שמים – כדי להוסיף בקדושה. ע"ד המבואר בספר תניא קדישא, שכאשר יהודי עומד ומתפלל, ועומד לנגדו גוי ומבלבלו – הרי-זה בכדי לעוררו שיוסיף בכוונת התפלה. כלומר:גם הנכרי בעצמו, מצד שרשו (ששורשו של כל דבר הוא בקדושה) הרי-הוא מרגיש שצריך להוסיף דבר בקדושה; אלא שלהיותו הצינור הממשיך זה – הרי-זה מתבטא באופן שמבלבלו מתפלתו. אמנם…

להמשך קריאה

כיצד מתאים שדוקא "במקום הזה" – מקום המקדש, שכב יעקב לישון? פרשת ויצא

שינה למעליותא! על הפסוק "ויפגע במקום וילן שם גו' וישכב במקום ההוא" (כח, יא) פירש רש"י "באותו מקום שכב, אבל י"ד שנים ששמש בבית עבר, לא שכב". וידועה שאלת המפרשים (דברי דוד להט"ז, ועוד) דלכאורה כיצד מתאים שדוקא "במקום הזה" – מקום המקדש, שכב יעקב לישון? ואף שיעקב עצמו לא ידע על קדושת המקום, כמ"ש "ואנכי לא ידעתי" (לקמן, טז), אך עדיין קשה, מדוע הזמין הקב"ה שישכב יעקב לישון במקום קדוש כזה? ויש לומר הביאור בזה בדרך הפנימיות: באדם ישנם שני חלקים. החלק העליון הכולל ראשו, לבו וכיו"ב, וחלק התחתון הכולל רגליו וכו'. וברוחניות, הנה חלקו העליון של האדם הוא תוכנו ומהותו הרוחניים, וחלקו התחתון הוא גשמיותו. והנה, ההבדל בין עמידה וישיבה לשכיבה הוא, דבעת עמידה וישיבה ניכר בגלוי החילוק בין החלק…

להמשך קריאה
והיה זרעך כעפר הארץ – ופרצת – ויצא
על הפסוק "והי' זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה" (כח, טו)

והיה זרעך כעפר הארץ – ופרצת – ויצא

על הפסוק "והי' זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה" (כח, טו) איתא במדרש "כשיגיעו זרעך עד עפר הארץ, אותה שעה 'ופרצת ימה וקדמה'. הוי: 'מקימי מעפר דל'" (שמות רבה פכ"ה, ח). ולפי פשוטו נראה, שלדברי המדרש, הפסוק "והי' זרעך כעפר הארץ", אינו חלק מהברכה, אלא אדרבה, שכאשר יגיעו בני ישראל למצב שפל כזה אז יחול הברכה של "ופרצת גו'". ויש לבאר על דרך החסידות, ש"והי' זרעך כעפר הארץ" אינו מרמז על ירידה כ"א אדרבה: דהנה מבואר באור החיים הק' (פרשתנו כח, יד) דכל הפרשה ד"ויצא יעקב מבאר שבע גו'" מרמזת לירידת הנשמה ממקור חוצבה להתלבש בתוך גוף גשמי וחומרי, שהיא "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא". ומבואר בתורת החסידות, שירידה זו היא צורך עלי'. דדווקא ע"י שהנשמה יורדת להתלבש בגוף ועוסקת עמו…

להמשך קריאה

יגיע כפיך ולא ראשך -פרנסה

על הפסוק "ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו" (כח, יא) פירש רש"י "עשאן כמין מרזב סביב לראשו שירא מפני חיות רעות". וצריך להבין, מדוע הקיף יעקב רק את ראשו, והרי ממה נפשך: אם היה לו בטחון בהקב"ה שהחיות לא יזיקוהו, מדוע הקיף את ראשו, ואם לא רצה להזדקק לניסים למעלה מהטבע מדוע לא הקיף גם את שאר הגוף? ויש לבאר זה ע"ד הדרוש: כתיב "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך". אשר פסוק זה מבאר האופן הנרצה בהתעסקות בפרנסה – שצריך להיות "יגיע כפיך" דוקא, ולא "יגיע ראשך". כלומר: ההתעסקות בעניני הפרנסה צריכה להיות רק בידיו, "כפיך", ואילו הראש, היינו הכוחות הנעלים – צריכים להיות מונחים בתורה ועבודה. וכשעבודתו היא באופן כזה, אזי מובטחת ההצלחה – "אשריך וטוב לך". ולכן, כאשר הלך יעקב…

להמשך קריאה

התנהגות עם הזולת רק במדת החסד – פרשת תולדות

בהנהגתו של יצחק אבינו מצינו דבר והיפוכו: מצד אחד היתה מדתו מדת הגבורה והיראה, וכמ"ש "פחד יצחק". אך מצד שני כאשר בירך יצחק את יעקב אבינו ברכו בברכות נעלות מאוד ובהרחבה הכי גדולה. דברכו "יתן לך האלוקים מטל השמים ומשמני הארץ", שיהי' לו כל טוב הן ברוחניות – "שמים", והן בגשמיות – "הארץ". ומזה הוראה נפלאה לכל אחד ואחד: אפילו מי שמחמיר על עצמו בכל דבר, והנהגתו היא בקו הגבורה והיראה, הרי זה שייך כשמדובר בנוגע לעצמו. אך בדברים הנוגעים לזולתו, אסור לו להתנהג בקו הגבורה, כ"א עליו להתנהג בקו החסד, ולתת בהרחבה גדולה, ובלי הגבלות. (ע"פ לקוטי שיחות חט"ו ע' 217 ואילך)

להמשך קריאה

ברכת יצחק לעשו דווקא – פרשת תולדות

בפרשתנו מסופר בפרטיות איך שיצחק רצה לברך את עשו לפני מותו. וידועה התמי', הרי ידע יצחק את גודל רשעת עשו, וא"כ מדוע רצה לברך את עשו? ומבואר הוא ע"פ מ"ש בספרי חסידות, שעבודת יצחק בכללות ימי חייו היתה בחפירת בארות. ותוכנה שאף דבמקום ההוא נראה רק עפר וצרורות, הרי ע"י חפירה בעומק האדמה, גילה יצחק שגם במקום ההוא נמצא "מים חיים". והיינו, שעבודת יצחק היתה לגלות שגם במקום שנראה ריק מקדושתו של הקב"ה הנה ע"י חפירה בעומק מגלים גם שם ניצוצי קדושה. ועפ"ז יובן מה שברך את עשו, משום שכוונתו היתה לגלות שגם אצל עשו שבחיצוניות נראה שרחוק הוא לגמרי מעבודת השי"ת הנה ע"י "חפירה" ועבודה קשה, יכולים לגלות שבפנימיות נפשו ה"ה קשור לעבודת הבורא. ומזה הוראה אלינו, שאם גם אצל עשו…

להמשך קריאה
יש להתרחק מלשון הרע אפילו על עשו
יש להתרחק מלשון הרע אפילו על עשו

יש להתרחק מלשון הרע אפילו על עשו

על הפסוק "ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות" (כז, א) כתב רש"י שהטעם לזה שכהו עיני יצחק הוא "כדי שיטול יעקב את הברכות". ולכאורה תמוה, הרי כדי שיטול יעקב את הברכות הי' הקב"ה יכול לגלות ליצחק שעשו הוא רשע, ובפרט שיצחק ידע ש"אין דרך עשו להיות שם שמים שגור בפיו" (רש"י כז, כא), וכבר הי' חשוד אצלו, וא"כ הי' הקב"ה כבר יכול לגלות לו את כל האמת על רשעת עשו, ובמילא הי' מברך את יעקב במקומו, ומדוע הי' צריך הקב"ה להכהות את עיני יצחק? אלא שמזה רואים עד כמה יש להתרחק מלשון הרע, שמוטב הי' להכהות את עיני יצחק, ומצד זה הי' "כלוא בבית" וחשוב "כמת" (רש"י ויצא כח, יג) במשך שאר חמישים ושבע שנות חייו, ובלבד שלא לומר לשון הרע…

להמשך קריאה

צד השווה דשרה ואסתר

בתחילת פרשתנו כתוב "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה"". ואיתא במדרש "מה ראתה אסתר שתמלוך על 'שבע ועשרים ומאה מדינה'? אלא: תבוא אסתר, שהיתה בת בתה של שרה, שחיתה קכ"ז – ותמלוך על קכ"ז מדינות" (ב"ר פנ"ח, ג). ויש לבאר בתוכן רמז זה: היתרון המיוחד ("אויפטו") בקכ"ז שנות חיי' של שרה הוא, כדברי רש"י, ש"כולן שוין לטובה" – דאף שמצד הטבע ישנם תמורות ושינויים בחיי האדם, עליות וירידות, הרי אצל שרה כל שנות חיי' היו "שוין לטובה", ללא הבדל בין זמן לזמן. והשתוות זו, למעלה מהטבע, היא שהיתה גם בקכ"ז מדינות שעליהן מלכה אסתר: בני ישראל לא היו אז במקום אחד, אלא באופן ד"מפוזר ומפורד בין העמים" - מפוזרים ב"שבע ועשרים ומאה מדינה". ולכן גזירת המן…

להמשך קריאה

שיחתן של עבדי אבות – פרשת חיי שרה

על פרשת שליחות אליעזר עבד אברהם אמרו חז"ל (בראשית רבה פ"ס, ח הובא בפרש"י פרשתנו כד, מב) "יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים, שהרי פרשה של אליעזר כפולה בתורה, והרבה גופי תורה לא נתנו אלא ברמיזה". ויש לפרש מאמר חז"ל זה ע"פ דרך החסידות: אמרו חז"ל (ברכות לג, ב) "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", שא"א לדעת מראש מה יהי' מצב האדם בנוגע לתורה ומצוות, כי יש לו בחירה חפשית על עבודתו. אך כ"ז כשמדובר ב"תורתן של בנים" – היראת שמים והתורה ומצוות של בני ישראל במשך הדורות. אבל כשמדובר על "שיחתן של עבדי אבות" הרי הובטח אליעזר כבר לפני זה ש"ישלח מלאכו לפניך והצליח דרכך", שתהי' לו הצלחה בשליחותו. והטעם לזה הוא כי מדובר במצב רוחני של "שיחתן של…

להמשך קריאה

להוסיף בנים לאבינו שבשמים – פרשת חיי שרה

בקשר לפסוק "כי אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחת אשה לבני ליצחק (כד, ד), הנה השליחות הראשונה שמצינו בתורה היא שליחת אברהם את אליעזר עבדו לחרן, לקחת אשה לבנו. ויש ללמוד מזה הוראה בעבודת האדם לקונו: השליחות הראשונה במעלה המוטלת על האדם היא לעשות את כל התלוי בו, לפעול הענין ד"פרו ורבו", לקרב עוד יהודים לתורה ומצוות, שיתווספו עוד "בנים" לאבינו שבשמים, וכמאמר חז"ל (סנהדרין יט, ב) "כל המלמד בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו". וכמו שאברהם שלח את אליעזר עבדו עד לחרן, "חרון אף של מקום בעולם" (פרש"י ס"פ נח) כמו"כ על האדם ללכת גם למקומות שהם "ריקים" מתומ"צ כדי למצוא שם עוד יהודי ולקרבו לעבודת השי"ת, עד שגם אותו יהודי יפעול גם הוא לקרב עוד יהודים לאביהם שבשמים.…

להמשך קריאה

בת כ' כבת ז' – בעבודה

על הפסוק "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים" (כג, א) פירש רש"י "בת ק' כבת כ' . . ובת כ' כבת ז'". ויש לבאר הרמז בעבודת האדם: שבע שנים – הוא הזמן שבו התחלת החינוך (ראה הל' ת"ת לאדה"ז בתחילתו. טושו"ע או"ח סשמ"ג); עשרים שנה – הוא הזמן שבו נעשה האדם "גדול" בשלימות, אז נכנסים בו "מוחין דגדלות" (ראה ב"ב קנו, א. לקו"ת במדבר ב, רע"א), ומתחיל לצאת בעולם ולרדוף אחרי פרנסתו (אבות ספ"ה); מאה שנה – הוא הזמן דגמר ושלימות העבודה (ראה אבות שם). והנה, המצב הנרצה הוא שיהיה "בת ק' כבת כ'" – שגם בגמר העבודה בעולם (גיל מאה) יהיה "בלא חטא" כמו שהיה בהתחלת העבודה בעולם (גיל עשרים); אמנם כדי להגיע לזה צריך להיות תחילה "בת…

להמשך קריאה

הכנסת אורחים בגיל תשעים ותשע

מצינו, שעסק אברהם אבינו בפרסום דבר ה' לבריות במשך כל שנותיו, ואף בהיותו בן תשעים ותשע שנה, ביום השלישי למילתו, ישב על פתח האוהל לראות אולי יעבור עוד אדם אחד שיוכל להאכילו ולהשקותו ולפעול עליו לברך למי שאמר והי' העולם (עיין סוטה י, סע"א ואילך). כמ"ש בתחילת פרשתנו "והוא יושב פתח האוהל כחום היום" (יח, א) ופירש רש"י שישב שם "לראות אם יש עובר ושב ויכניסם לביתו". ומזה הוראה נפלאה בעבודת האדם לקונו: גם מי שכבר עסק רבות בקירוב בני ישראל לאביהם שבשמים, וכבר ראה פרי טוב בעמלו, ויהודים רבים כבר נתקרבו על ידו, אין לו לחשוב שאולי יכול הוא להפסיק בזה לרגעים, ו"לנוח" קצת מעבודתו. אלא גם אחרי "תשעים ותשע שנים" של התעסקות בזה, עליו להמשיך ולעבוד בזה במרץ, ולחפש אולי…

להמשך קריאה

ריפוי אברהם אבינו ע"י הקב"ה

בתחילת פרשתנו כתוב "וירא אליו ה'", וכתב רש"י "יום שלישי למילתו הי', ובא הקב"ה ושאל בשלומו". והקשו המפרשים (ראה רא"ם כאן ועוד), מדוע נשתהה הקב"ה מלבקר את אברהם עד ליום השלישי למילתו, ולא בא לבקרו קודם? ויש לתרץ ע"פ מה שאמרו חז"ל (נדרים לט, ב), שבביקור חולים "נוטל אחד משישים בחליו", ויתירה מזו כתב הרמב"ן (פרשתנו יח, ב קרוב לסופו) שכאשר "בא הקב"ה ושאל בשלומו" – "הי' לו במראה השכינה ריפוי למחלת המילה", דמשמע שריפאהו הקב"ה לגמרי [והא דכתב רש"י שמלאך רפאל בא לרפאותו הי' זה רק לגלות את הרפואה שהי' לו מכבר ע"י הקב"ה בעצמו]. והנה ידוע הזהירות שקיום ציווי הקב"ה יהי' דווקא עם דברים טבעיים ולא במעשה נסים (וראה מצפה איתן על תוד"ה חטין סנהדרין סט, ב. כלי חמדה ויקהל…

להמשך קריאה

? למה צריך ברית מילה? למה בגיל 8 ימים

כתוב בפרשתנו "ובן שמנת ימים ימול לכם כל זכר לדרתיכם" ולכאורה קשה, אמאי ציוותה תורה למול תינוק כשהוא בן ח' ימים, ואין לו דיעה כלל, והרי הי' עדיף טפי למול אותו בהיותו מבוגר יותר, ומדעתו ורצונו הוא מכניס את עצמו לבריתו של אברהם אבינו? וי"ל הביאור בזה: ענינה של ברית מילה הוא שעל ידה נוצר קשר ו"ברית" בין האדם להקב"ה, וכמ"ש (יז, יג) "והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם". קשר זה אינו בא מצד האדם, כי בהיות אדם נברא ומוגבל א"א לו לפעול קשר אמיתי ונצחי עם הבורא ית'. אלא שהקב"ה הוא זה שמקשר עצמו עם כל אחד הנכנס בברית. וזהו הטעם שמצות מילה הוא לח' ימים, דאם הקשר והברית הי' נוצר ע"י האדם, אז היו צריכים לעשותו כשהוא בר דעת וכיו"ב, אבל…

להמשך קריאה

קבלת שכר לשמה

על הפסוק "אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד (טו, א) מפרש רש"י "אחר שנעשה לו נס כו' והי' דואג שמא קבלתי שכר על כל צדקותי, לכך אמר לו המקום כו' שכרך הרבה מאוד". ולכאורה תמוה הדבר, הרי כתב הרמב"ם (הל' תשובה פ"י ה"ב): "העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצות . . לא כדי לירש הטובה אלא עושה האמת מפני שהוא אמת . . ומעלה זו היא מעלה גדולה מאד . . והיא מעלת אברהם אבינו שקראו הקב"ה אוהבו". ונמצא, שאברהם אבינו עבד את הקב"ה מאהבה, ומדוע "הי' דואג שמא קבלתי שכר על כל צדקותי", דמה בכך אם כבר קבל שכרו? וי"ל הביאור בזה: אצל 'העובד מאהבה' גם השכר שמקבל ע"י עבודתו הוא חלק מעבודתו את הקב"ה, דהרי ע"י שהעובד את…

להמשך קריאה

המזבח השלישי שבנה אברהם לשם שמים – ותו לא

כתוב בפרשתנו. "ויאהל אברם ויבא וישב באלני ממרא אשר בחברון ויבן שם מזבח לה'" (יג, יח). לעיל מיניה מספר הכתוב על שני מזבחות שבנה אברהם (יב, ז-ח), ורש"י על אתר מפרש הטעם לבניית מזבחות אלה. על המזבח הראשון הוא מפרש שבנאו אברהם "על בשורת הזרע ועל בשורת ארץ ישראל", ועל המזבח השני (שבנה בסמיכות ל"עי") כתב: "נתנבא שעתידין בניו להכשל שם על עוון עכן והתפלל שם עליהם". ומעתה יש לתמוה, למה בנדו"ד - המזבח השלישי שבנה בחברון – שתק רש"י ולא נתן שום טעם לבניית מזבח זה? ויש לבאר, שמזבחות אלו נבנו בהדרגה, באופן דמן הקל אל הכבד: את המזבח הראשון בנה אברהם "על בשורת הזרע ועל בשורת ארץ ישראל" – היינו, בקשר עם צרכיו שלו, זה שיהיה לו זרע ונחלה בארץ;…

להמשך קריאה

צא מן התיבה

לבוא אל ה"תיבה" – ולצאת ממנה בקשר עם הכתוב בפרשתנו "בא אתה וכל ביתך אל התיבה" (ז, א), מפורסמת היא תורת הבעל שם טוב על פסוק זה (הובא בהוספות ל'כתר שם טוב' ס"ח ואילך. ובכ"מ), אשר "תיבה" רומז לתיבות התורה והתפילה, והפירוש "בא אל התיבה" הוא שיהודי צריך "לבוא" ולהכניס את עצמו בתוך תיבות התורה והתפלה. ולכאורה הדבר פלא, דהרי בהמשך הפרשה (ח, טז) מצווה הקב"ה לנח – "צא מן התיבה"! ולפירוש הבעש"ט, ש"תיבה" קאי על התיבות הקדושות דתורה ותפילה – איך ייתכן הדבר? אלא שבאמת כך הוא הסדר בעבודת האדם, שמצד הכוונה של "דירה בתחתונים" נדרש הוא לצאת מהתבודדתו והסתגרותו בחדרו עם תיבות התורה והתפילה, ולהביא אל העולם כולו את אור הקדושה. יחד עם זה, מוכרחת ההכנה של "בא אל התיבה".…

להמשך קריאה
הצלה מטרדות הפרנסה פרשת נח
כדי לינצל ממי המבול, הרומזים על "טרדות הפרנסה והמחשבות שבעניני עוה"ז" צריך "לבוא" וליכנס אל ה"תיבה" – תיבות התורה והתפלה.

הצלה מטרדות הפרנסה פרשת נח

בתחילת פרשתינו נאמר "נח איש צדיק תמים הי' בדורותיו" (ו, ט) ומפרש רש"י "בדורותיו – יש שדורשין אותו לגנאי. לפי דורו הי' צדיק, ואילו הי' בדורו של אברהם לא הי' נחשב לכלום. לכאו' תמוה הדבר: הרי אפי' "בגנות בהמה טמאה לא דבר הכתוב" (ראה ב"ב קכג, א) ומדוע נכתבה בתורה "גנותו" של נח? אלא עכצ"ל שבזה גופא בא הכתוב ללמדנו ענין הנוגע למעשה. ביאור הדברים בדרך החסידות: על הפסוק "בא אל התיבה" מבאר אדמו"ר הזקן בספר "תורה אור" (פרשתנו), שמרמז הכתוב אשר כדי לינצל ממי המבול, הרומזים על "טרדות הפרנסה והמחשבות שבעניני עוה"ז" צריך "לבוא" וליכנס אל ה"תיבה" – תיבות התורה והתפלה. עלול האדם לחשוב: זה שניצל נח ממי המבול על ידי שנכנס אל התיבה הוא מפני היותו צדיק תמים, אך מי…

להמשך קריאה

מדוע "טעם" זה תורה ו"ריח" – מצוות?

ידוע מה שאמרו רז"ל (ויק"ר פ"ל, יא), אשר ד' המינים הם כנגד ד' הסוגים בעם ישראל: בד' המינים – יש אלו שיש בהם טעם או ריח, יש אלו שיש בהם הן טעם והן ריח, וישנם אלו אשר תרוויהו ליתא בהו. וכן הוא בעם ישראל, אשר יש שיש בהם "טעם" – תורה, ויש שיש בהם "ריח" – מצוות, ויש שיש בהם תרווייהו, וכו'. ויש לעיין – מה טעם ההשוואה בין "טעם" לתורה דוקא, ו"ריח" למצוות דוקא? ויש לבאר: הנאת ה"טעם" בגשמיות – באה ממאכל או משקה, הנכנסים בפנימיות האדם, ונעשים דם ובשר כבשרו. משא"כ ההנאה מ"ריח" – אין בה מציאות דבר הנכנס בפנימיות האדם. וזהו גם החילוק בין תורה ומצוות: על התורה נאמר (תהלים מ, ט) "תורתך בתוך מעי" – התורה היא כמו…

להמשך קריאה

לומד תורה חייב לעשות פירות

ידועים דברי המדרש (ויקרא רבה ל, יב), שמין הלולב (שיש בו 'טעם') רומז על בעלי תורה. ויש להאיר ולהדגיש עניין נוסף שצריך להיות ב'לולב': על הפסוק "צדיק כתמר יפרח" דורשים רז"ל "מה התמרה עושה פירות כך הצדיקים עושים פירות" (במדבר רבה פ"ג א). והיינו, שעניין התמר הוא – לעשות פירות (וכמובא בגמרא "ד' מינים שבלולב ב' מהם עושים פירות" (מנחות כז, א), שהם לולב ואתרוג). וההוראה מזה בעבודת האדם את השי"ת: אין ליהודי להסתפק בכך שהוא בבחינת 'לולב' – יושב אוהל, אלא נדרש ממנו גם 'לעשות פירות' – לפעול על אחרים, שגם הם יעבדו את ה', ויבואו להיות בבחינת תמר ('פרי' הלולב) – "מה תמר זה אין לו אלא לב אחד, אף ישראל אין להם לב אחד אלא לאביהם שבשמים" (סוכה מה,…

להמשך קריאה

כ"ה אלול יום הולדת לבריאת העולם

כ"ה אלול ב- כ"ה באלול, ימלאו כמעט 6000   שנים לבריאת העולם! מזל טוב...! א' בתשרי הוא ראש השנה, ובו מתחילה ספירה של שנה חדשה לבריאת העולם, אך א' בתשרי הוא יום בריאת האדם, היום השישי לבריאת העולם, ואילו כה' באלול הוא היום הראשון לבריאת העולם (ויהי אור... יום אחד). מדוע אם כן נקבע ראש השנה בא' תשרי (בריאת האדם) ולא ביום כה' אלול (בריאת העולם)? מכאן אנו למדים כי תכלית בריאת העולם היא האדם, אשר נבחר להיות שותף למעשה הבריאה. איך? על ידי כך שהוא ממליך את הקב"ה על הבריאה כולה ומגלה בה את מקורה האלוקי! שתהיה שבת יומולדת של התחדשות אמיתית, כמו הבריאה כולה....! בריאת העולם – סיבה ליום טוב? בריאת העולם היתה בכ"ה אלול, אך קביעות ראש השנה אינה בכ"ה אלול,…

להמשך קריאה

רוצה גשמיות? בוא אל הקודש

רוצה גשמיות? בוא אל הקודש תיכף ליציאת הכהן־גדול מקודש הקדשים ביום הכיפורים, היה מתפלל "תפילה קצרה", ותוכנה – בקשה עבור עניניהם הגשמיים של ישראל, פרנסה בהרחבה וכו'. ולכאורה – הלא כניסתו לקודש הקדשים, היתה באופן הכי נעלה והכי מקודש, והוא דבר פלא שתפילה זו אודות ענייניהם הגשמיים של ישראל, היתה דוקא תיכף לאחר יציאתו מן הקודש? ויש לבאר, דבזה היא ההוראה – שאצל איש ישראל הרי גם ענייניו הגשמיים קשורים אל המקודש ביותר; דבשאר עמי הארץ פרנסתם תלויה בעבודתם והתעסקותם בה, ואילו אצל ישראל תלויה הפרנסה בקיום התורה ומצוות – "אם בחוקותי תלכו . . ונתתי גשמיכם בעתם". כי גם ענייניו הגשמיים של היהודי באים מאת הקב"ה באופן 'ישיר', בלא תלות בדרכי הטבע. ולכן, אל יחשוב אדם שבאם 'יבוא אל הקודש' שעה…

להמשך קריאה

אם מצאתם אי דיוקים בכתבה או שחסר מידע או בא לכם להוסיף לכתבה אנא כתבו לנו בתגובות