מועדים

מדריך מקוצר  ומעשי לראש השנה הבא עלינו לטובה: ערב ראש-השנה: קמים מוקדם בבוקר לומר סליחות. --לאחר התפילה נוהגים לערוך "התרת נדרים" בפני שלושה או עשרה מהמתפללים, --נוהגים להרבות בצדקה ולעלות לקברי צדיקים ליל ראש השנה --מתפילת ערבית של ר"ה במשך עשרת הימים הראשונים של חודש תשרי עד לתפילת נעילה של יום הכיפורים אנו משבצים חמש תוספות לכל תפילות העמידה. --בתום תפילת ערבית של הלילה הראשון מאחלים איש לרעהו "לשנה טובה תכתב ותחתם". --בקהילות ישראל על עדותיהן השונות נפוצו מנהגים שונים הקשורים בסימנים ומסמלים שונים התלוים במאכלי החג. נציין כאן אחדים מהם: בכל ימות השנה נוהגים לאחר ברכת "המוציא" לטבול את פרוסת החלה במלח. בר"ה אנו מטבילים אותה בדבש, סמל לשאיפתינו לשנה טובה ומתוקה כדבש. לאחר מכן נוטלים פלח של תפוח מתוק טבול…

ידעו נא כל העמים אשר על פני האדמה: כי רק גופותינו נמסרו בגלות ובשעבוד מלכויות ואילו נשמותינו לא נמסרו לגלות ולשעבוד מלכויות.

שלוש גלויות הן רבי שלום מבעלז שלוש גלויות הן ואחת קשה מחברתה: גלות ישראל בין הגויים, גלות ישראל ביד ישראל, והקשה מכולן – גלות האדם אצל עצמו.

כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה. תענית, ל

לכבוד חג הגאולה :הסיפור הידוע על רבי יוסף יצחק שניאורסון שראוי שכל יהודי באשר הוא ידע מהי מסירות נפש! כאשר נאסר על ידי הבולשת הרוסית ונלקח לחקירה צולבת במטה הבולשת - הרבי נזהר מלהסגיר פרטים על אודות חסידיו המפיצים יהדות במחתרת. בשל כך הוחמרו תנאיו, ובשלב מסוים נזרק מפסגתו של סולם, אל תוך מרתף עמוק. אבריו התרסקו, עצמותיו נשברו, גופו דאב וחייו היו תלויים לו מנגד. אבל הרבי לא נשבר. באחד משלבי החקירה, כשהרבי לא השביע את רצונם של חוקריו, שלף אחד מהם אקדח, כיוון את קנהו לרקתו של הרבי, ואמר: "הצעצוע הזה כבר גרם להרבה אנשים לדבר". הרבי ענה לו בקור רוח: "הצעצוע הזה יכול להפחיד רק את מי שיש לו עולם אחד ואלילים רבים, לא את מי שיש לו אלוקים…

ידוע מאמר רז"ל (ראה מכילתא יתרו כ, ח), ששני הדברות "אנכי" ו"לא יהי' לך" "בדיבור אחד נאמרו". ולכאורה דרוש ביאור – כיצד ישכנו יחדיו הציווי ד"לא יהי' לך" עם הציווי ד"אנכי"? הלא "אנכי" הוא מצות הידיעה אודות "אמתת המצאו" של הקב"ה, שהוא המציאות היחידה, ואין כלל מקום למציאות זולתו ח"ו; ואילו תוכן הציווי "לא יהי' לך" הוא להיפך, לכאורה – שקיימת מציאות של "אלהים אחרים" ו"פסל וכל תמונה", אשר לכן צריך להזהיר ש"לא יהי' לך"!? אמנם מצד האמת אין זו קושיא כלל. ואדרבה: הציווי "לא יהי' לך" הוא המביא לידי שלימות את הציווי "אנכי". וההסברה בזה: את מציאות הקליפה וסטרא אחרא יצר הקב"ה בעולם, לצורך ותועלת עבודתו ית'. כי רצונו של הקב"ה הוא שיהי' ענין הבחירה, והאדם מרצונו ובחירתו יתגבר על הרע…

חג מתן תורה (שבועות) מתייחד בכך שמקדימים לו ימי הכנה, אשר מכח הכנות אלו באים ישראל לקבל את התורה. ולכאורה דרוש ביאור: הרי, מחד – פשוט שימי ההכנה הם פחותים במעלתם. כי מדובר בימים קודם מתן תורה, כשעדיין לא ניתן הכח המיוחד של מתן תורה, להביא את אור הקדושה בעניני העולם; אמנם מאידך, כיון ש"הגורם הוא חזק ונעלה יותר מן הנגרם" (ראה המשך וככה תרל"ז פכ"א (ס"ע כ"ה)), צריך לומר – שימים אלו, שהם המביאים וגורמים את מתן תורה – יש בהם מעלה ויתרון אף לגבי זמן מתן תורה! ויש לבאר, שדוקא מצד פחיתות ימים אלו – בזה היא מעלתם. כלומר: כאשר ביום חג השבועות, זמן מתן תורה, עומד יהודי בתשוקה לקבל את התורה – אין זה דבר חידוש, שהרי ישנו אז…

מכך שנתינת התורה היתה במקום מדבר דוקא, למדו רז"ל כמה-וכמה דברים אודות התורה ואופן לימודה (ראה במדב"ר פ"א, ז. ועוד). ויש להוסיף, דיש בזה אף משום רמז לכללות מטרת מתן תורה: "מדבר" הוא מקום "אשר לא ישב אדם שם" (ירמיה ב, ו). ובעומק הענין – הרי זה מורה על מקום הקליפה והסטרא-אחרא, אשר אין זה מקום "מושבו" של "אדם" העליון – שכינת עוזו ית' (ראה לקוטי תורה במדבר ד, ג). ולזאת ניתנה התורה במדבר. כי מטרת נתינת התורה לנבראים בעולם הזה, היא "לעשות לו ית' דירה בתחתונים" (תנחומא נשא טז) – שגם בעולם הזה, אשר הוא "תחתון במדרגה שאין תחתון למטה ממנו . . עד שהוא מלא קליפות וסטרא אחרא שהם נגד ה' ממש" (תניא פל"ו) – יחדור אור הקדושה, באמצעות התורה…

"שבועות" הוא מלשון שבועה, שכן ביום מתן תורה כרתו הקב"ה וישראל ברית של שבועה: אנו נשבענו שלא נמירו חלילה באלוקים אחרים, והקב"ה - שלא יחליף אותנו באומה אחרת. אור החיים הקדוש

בפרשתנו בחוקותי  נאמר שלעתיד לבוא "והשבתי חיה רעה מן הארץ" (פרשתנו כו, א-ו). ובפירוש "השבתה" זו אמר רבי שמעון (בתורת כהנים) שהוא "משביתן שלא יזוקו" – שהמזיקים לא יעברו מן העולם, אלא ישתנה טבעם שלא יזיקו. ומוסיף, אשר השבתה "שלא יזיקו" גדולה היא מהשבתה לגמרי, שהרי "אימתי הוא שבחו של מקום" – כאשר "יש מזיקים ואין מזיקים" – שמציאותה של ה"חיה רעה" קיימת ומכל מקום אינה מזקת, שדבר זה הוא מופלא יותר ממצב שבו "אין מזיקים" כלל. ויש לבאר הקשר בין ענין זה לזמן שקוראים פרשה זו - במועד ספירת העומר, לקראת בוא חג מתן תורתנו: ובהקדים מה שמצינו שינוי גדול בין פסח לשבועות, שבחג הפסח חמץ אסור באכילה, ונצטווינו לבער  את החמץ, בל יראה ובל ימצא. ובחג השבועות, לא רק שהחמץ…

למה ספירת העומר היא 49 ובעצם המצווה היא 50: התשובה של הרבי מילובביטש בפרשתנו אמור נאמרה מצוות ספירת העומר, ולשון הכתוב הוא "תספרו חמישים יום" (כג, טז). וידועה הקושיא (עיין תוס' ד"ה כתבו, מנחות סה, ב) מדוע נאמר "תספרו חמישים יום", בעוד הספירה בפועל היא רק ארבעים ותשעה ימים. ומבואר בספרים (לקו"ת במדבר י, ד. שה"ש לה, ג), אשר ארבעים ותשע הימים הנספרים הם כנגד מ"ט דרגות (שערי בינה) שיכול האדם להשיג בעבודת השי"ת, וכאשר משלים את עבודתו בהשגת מ"ט השערים מקבל מלמעלה, באופן של מתנה, את "שער החמישים" ("תספרו חמישים"), שלא ניתן להשיגו בכוחות עצמו. ונמצא, שהאדם "סופר" רק מ"ט, ושער החמישים, מגיע מלמעלה. אך עדיין צריך עיון בזה, שהרי משמעות הלשון "תספרו חמישים יום" היא, שעבודת האדם עצמו משיגה  את…

בתחילת פרשתנו בהר  נאמר הציווי על שמיטה "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, ושבתה הארץ שבת לה'. שש שנים תזרע שדך וגו'" (כה, ב-ג). והקשו המפרשים (פנ"י ר"פ בהר. לקו"ת ר"פ בהר , ועוד) הרי "ושבתה הארץ שבת לה'" היא רק בשנה השביעית, אחרי ה"שש שנים תזרע כרמך", ואם כן, מדוע נאמר כתוב זה לפני ה"שש שנים" ולא אחריהם, כפי סדר הזמנים? ותירץ כ"ק אדמו"ר הזקן נ"ע (לקו"ת שם מ, ד) שבא הכתוב לומר בזה, שהגם שהשנה השביעית באה לאחרי ששת השנים, מכל-מקום מיד כאשר "תבואו אל הארץ" צריך לידע שמטרת ותכלית הכניסה לארץ אינה העבודה עם הקרקע בשש שנות החול, אלא התכלית היא השנה בה "ושבתה הארץ שבת לה'". והיינו, שגם בעת העבודה ב"שש שנים" צריך להיות ניכר שאין…

בפרשתנו נאמר "וספרתם לכם ממחרת השבת גו' שבע שבתות תמימות תהיינה". ומתיבת "תמימות" למדו שספירת העומר מונים בלילה, והיום הולך אחר הלילה (מנחות סו, א). ולכאורה צריך ביאור: הרי בספירת העומר מונים את הימים מהבאת והקרבת העומר, ואם כן כמו שבקדשים הלילה הולך אחר היום (חולין פג, סע"א. תמורה יד, א), כן היה צריך להיות  דין הספירה שהלילה הולך אחר היום? ויש לומר הביאור בזה: הסדר הרגיל הוא "ויהי ערב ויהי בוקר", שהיום הולך אחר הלילה. כי, העולם מצד עצמו חשוך הוא ואין בו אור הקדושה, ורק על ידי עבודת האדם מאירים את העולם באור אלקי. ולכן, בתחילה בא הלילה והחושך ורק על ידי העבודה בא אחר כך האור והיום. אבל זהו רק כפי שמסתכלים מלמטה, אך כפי שהוא למעלה, הרי סדר…

ב"ה ממתק לשבת פרשת אמור תשע"ו ליד וונצואלה ישנו ערוץ נהר שהתייבש לפני שנים רבות, לערוץ זה יצאו מוניטין כמכיל יהלומים ורבים מתושבי וונצואלה ניסו את מזלם והסתובבו בערוץ היבש לחפש את האבנים היקרות, רפאל סולנו היה אחד מבין אותם תושבים, הוא הסתובב במשך שבועות ארוכים והרים חלוקי נחל מבין מיליארדי האבנים החלקות שריפדו את ערוץ הנחל. אולם, כל אחת מהן היתה אבן סלע רגילה. אחרי חודשים של עבודה קשה, העלה חרס בידו הוא כבר כמעט התייאש והחליט לנטוש ולחזור לביתו בחוסר כל כמו כל חבריו, אבל הוא החליט להתמיד ולהמשיך לנסות ואז אחרי כמה ימים הוא התכופף שוב כרגיל בכל אחד מהימים שלפני, הוא שלף אבן אחת מתוך ערימת החלוקים שבכף ידו. היא נראתה כבדה יותר ושונה מהאחרות, הוא לקח אותה…

בנוסח ההגדה אומרים "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" (משנה פסחים קטז, ב). ובספר תניא קדישא (פרק מז) מוסיף רבינו הזקן אשר "בכל דוד ודור ובכליום ויום חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים". ויש לבאר תוכן עבודת יציאת מצרים בכל יום: הנה "מצרים" הם המיצרים וההגבלות המפריעים לאדם בעבודת השי"ת, ועומדים לנגדו ברצותו להתעלות בעבודתו, ולנצח את טבעו ורגילותו. ו"יציאת מצרים", היינו שמצליח ע"י יגיעתו להתגבר על הניסיונות ולהתקדם מדרגא לדרגא בעבודתו ית'. ובזה מחדש רבנו הזקן, אשר ה"יציאה ממצרים" שעמל ויגע עליה ביום האתמול, אינה מספקת למעמדו ומצבו כהיום הזה. ואדרבא, הדרגא שנחשבה אמש "יציאת מצרים", עתה ל"מצרים" תחשב. שכן אין גבול לשאיפת הנשמה להתקרב למקור חוצבה תחת כסא הכבוד, וכאשר מתקרבת…

בשלשה מועדים בשנה נאמר מתן צדקה לעניים והם : כיפור ,פסח ופורים . כיפור - יש בו מנהג כפרות שנותנים לעניים ולת"ח. פסח -  שבו מחלקים קמחא דפסחא. פורים -  שיש בו מצות מתנות לאביונים . כיפור ,פסח ,פורים סופי תיבות שלהם רחם רמז לכך שיש לרחם ובייחוד במועדים אלה על העניים. גם רחם בגימטריא 248 כמניין אברהם 248 שהוא עמוד החסד יש לציין כי כסף ר"ת של כיפור ,סוכות ,פסח. כסף -  זה מידת הרחמים ויש לחלק כספים כמה שיותר לפני מועדים אלה כדי לעורר רחמי שמים על עם ישראל .

בהגדה אנו אומרים "כנגד ארבעה בנים דברה תורה, אחד חכם ואחד רשע, ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול". ויש לפרש עומק לשון זו על דרך החסידות, שנרמזה כאן גודל קדושת כל איש ישראל, אפילו פחות שבפחותים. ובהקדים, שבגמ' נאמר (סנהדרין מד, רע"א) "ישראל . . אע"פ שחטא ישראל הוא". וצריך ביאור, שהרי "ישראל" מורה על שם המעלה דבני ישראל, וכמובא בספרים כמה רמזים במעלת שם "ישראל", ולדוגמא: ישראל נוטריקון "לי ראש" (שער הפסוקים להאריז"ל וישלח לב, כט) וישראל הוא על שם "כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל" (בראשית, לב, כט) - שדברים אלו מראים על המעלות דישראל, ואם כן מהו הדיוק "אע"פ שחטא ישראל הוא", הרי הי' צריך לומור "אע"פ שחטא יהודי הוא" וכיו"ב? ויש לומר שהכוונה כאן היא לרמז אחר…

בהגדה אומרים "ברוך המקום ברוך הוא, כנגד ארבעה בנים דברה תורה, אחד חכם, אחד רשע, אחד תם, ואחד שאינו יודע לשאול". וצריך להבין: א. מהי השייכות בין "ברוך המקום . . ברוך הוא" ל"כנגד ארבעה בנים דברה תורה". ב. צריך ביאור הלשון "אחד חכם ואחד רשע וכו'", ולכאורה הי' צריך לומר "כנגד ארבעה בנים כו' חכם רשע תם ושאינו יודע לשאול". והביאור בזה בפנימיות הענינים: נאמר בגמרא (סנהדרין מד, רע"א): "ישראל . . אף על פי שחטא ישראל הוא". בכל איש ישראל, יהי' מי שיהי', קיימת נקודת היהדות, הנקראת בחינת "אחד" שבנפשו - היינו ניצוץ האור האלקי של ה' אחד, שהוא מהות נקודת הנשמה שאינה ניתנת לשינויים או חלישות ח"ו. ועד ש"אפילו קל שבקלים ופושעי ישראל מוסרים נפשם על קדושת ה' .…

בהגדה אנו אומרים "רשע מה הוא אומר, מה העבודה הזאת לכם, ולפי שהוציא עצמו מן הכלל כפר בעיקר". ויש לפרש טענת הרשע ותשובתה בצדה, ע"ד החסידות: בני ישראל נקראו "עבדי ה'", מכיון שיסוד הקשר בין ישראל להקב"ה הוא קבלת עול מלכות שמים בדרך עבודת עבד שישנה אצל כל אחד ואחד. ועל זה שואל הרשע, "מה העבודה הזאת לכם": הן אמת, שכשהאדם אינו רוצה לעבוד את הבורא מרצונו, עליו לקבל על עצמו מלכותו ית', ולעבדו גם נגד רצונו, אך כשמגיע "זמן חירותינו", זמן בו מזכירים נפלאותיו ית' שעשה עמנו, הרי בשעה זו האדם חפץ לעבוד את הקב"ה גם מרצונו, ומדוע גם בלילה זה עליו להתקשר עם קונו בדרך "עבודה" וקבלת עול דוקא? וע"ז עונים לרשע, שבשאלתו זו "כפר בעיקר", כי אף שיכול להיות…

לפני "מה נשתנה" כתוב "כאן הבן שואל מה נשתנה". וביאר כ"ק מו"ח אדמו"ר (ספר השיחות תש"ד עמ' 77) שזה שה"בן שואל", בן קטן – תינוק - דוקא - מעורר למעלה הענין ד"נער ישראל ואוהבהו". והענין בזה: רואים במוחש שהאהבה לבן קטן גדולה יותר, והיא אהבה עצמית, שלמעלה מטעם ודעת, שכן, האהבה לבן גדול יכולה להיות מצד מעלותיו וכשרונותיו וכדומה, מה שאין כן האהבה לבן קטן אינה מצד מעלותיו וכשרונותיו, כי אם, אהבה שלמעלה מטעם ודעת. ודוגמתו בהנמשל, בנוגע להקב"ה ובני ישראל - שיש מעלה מיוחדת בבן קטן שאצלו דוקא מתגלה הענין ד"נער ישראל ואוהבהו", שהאהבה אינה מצד מעלות ישראל וכשרונותיהם, אלא אהבה שלמעלה מטעם ודעת. ומובן, שזה שבן קטן מגלה אהבה זו אינו רק קטן כפשוטו, לפי מספר השנים שנרשם ב"פּאַספּאָרט" (דרכון…