גלגלו למטה בעמוד כאן לאסוף וללמוד דברי חסידות ויהדות לפרשת השבוע בשלח מתאים גם לתקופת יוד שבט הילולא דחב"ד וט"ו בשבט ראש השנה לאילנות

ממתק לשבת פרשת בשלח תשע"ז

קבוצת סטודנטים נכנסו פעם לשיחה אישית עם הרבי מליבאוויטש. לקראת סוף הפגישה, שאל אחד הסטודנטים "שמעתי שאומרים שהרבי מסוגל לעשות ניסים, האם זה נכון?"
ענה לו הרבי "היכולת לעשות ניסים אינה מוגבלת רק לאדם כזה או אחר, כל אחד מאיתנו יכול לחולל נסים, בכל אחד מאיתנו יש נפש אלוקית ולכן ביכולתנו להתגבר על מגבלותינו הטבעיות- גדולות ומאיימות ככל שיהיו. כדי להמחיש זאת", אמר הרבי בחיוך, "אעשה עכשיו נס. כל אחד מכם יחליט עכשיו להשתפר בתחום אחד שהוא מרגיש שעליו לשפר, תחום שעד היום הוא הרגיש שההתקדמות בו היא מעבר ליכולותיו, ותראו שתצליחו כל אחד במשימה שלו. כך תראו שלנשמה יש את הכוח להתגבר מעל המציאות הטבעית וזה נס…"

*

בפרשת השבוע נקרא על קריעת ים סוף, במדרש מסופר שכשעם ישראל הגיעו אל הים בצאתם ממצרים החלה דילמה קשה: המצרים רודפים אחריהם, והים לפניהם, מה עושים? נחלקו עם ישראל לארבעה קבוצות, קבוצה אחת אומרת "ניפול אל הים, עדיף מאשר לחזור לעבדות הקשה". קבוצה שנייה אומרת "בואו נתקפל ונחזור למצרים", קבוצה שלישית אומרת "בואו נלחם!" וקבוצה רביעית אומרת "נתפלל". משה רבנו אומר להם בפסוק אחד: אף אחד מכם לא צודק. לקבוצה הראשונה "התייצבו וראו את ישועת ה'", לקבוצה השנייה "אשר ראיתם את מצריים עד היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם", לשלישית "ה' יילחם לכם" ולרביעית "ואתם תחרישון". משה מתכוון באמירתו לעם ישראל, כשיש לכם צו אלוקי להגיע להר סיני אין שום סיבה ליפול ברוחכם ובטח שאין מקום לחזור למצריים, אבל זה גם לא הזמן להלחם, ואפילו לא המקום להתפלל, אלא "דבר אל בני ישראל וייסעו". קיבלתם פקודה למסע, שום דבר לא צריך לעצור אתכם, תמשיכו במסע ותראו שהמכשולים ייעלמו.

*

לכל אחד מאיתנו יש את יציאת מצריים האישית שלנו, וגם במסע האישי הזה אנחנו עומדים בדילמה בין הים למצריים, עם כל מיני קשיים והפרעות שמונעים מאיתנו את ההתקדמות הרוחנית. איך מתמודדים? ישנם כאלו שאומרים "ניפול אל הים" מכיוון שהעולם הזה הוא עולם קשה שמפריע בעבודת השם, אכנס לתוך הים של המצוות ואתנתק מהעולם. אחרים אומרים, נחזור למצריים, נעבוד את השם בצורה של מצריים בהרגשה של עבדות ושל חוסר ברירה, יש שלוקחים את העבודה בצורה של מלחמה ומנסים כל הזמן לגרש את החושך במקלות במקום להדליק אור, ויש שיושבים בחוסר מעש ואומרים נתפלל וה' יעשה את העבודה. לכל אלו מזכיר משה רבנו: "יש לך תפקיד אלוקי שנועד עבורך, פשוט תצעד בדרך ותראה שהים יבקע. כל הקשיים שיש לך בדרך ייעלמו, רק תהיה דבק במטרה ותזכור שאתה צועד להר סיני האישי שלך".

*

יהי רצון שנשתמש בכוחות העל טבעיים שלנו ונחולל נסים באמצעות ההחלטה להשתפר בתחום אחד שנראה למעלה מיכולותינו. כך נקרע את הים בדרכנו לגאולה אישית, שתזרז ותמהר את הגאולה של כל עם ישראל בקרוב ממש.

בט"ו בשבט נהוג לאכול משבעת המינים שהשתבחה בהם ארץ ישראל.
על משקל "האדם עץ השדה" גם שבעת המינים רומזים לעם ישראל. הבה 'נטעם':

ארץ חטה ושעורה – המילה א רץ רומזת ל רצון של הנשמה ותשוקתה לאלוקים.

במקור החיטה היא מאכל אדם והשעורה מאכל בהמה. על רצון הנשמה לחלחל גם לצד הבהמי והחומרי שבנו ולזככו.

גפן – ויין ישמח לבב אנוש, עשייה מתוך שמחה.

תאנה – הלבוש הראשון בהיסטוריה היה מעלי תאנה. רצון הנשמה מוחצן ב'לבושי הנפש', המחשבות הדיבורים והמעשים שלנו.

רימון – כל גרעין ופרט בחיינו מתאים לכוונה הכללית והיעוד שלנו בעולם.

ארץ זית שמן ודבש – גם בעת הגלות המרה כזית יש לעמול ולהתייגע עד שיצמח, כתמר המתוק הצומח לאחר זמן רב. אך מעז יצא מתוק, בגאולה השלימה בה נשיר שיר חדש.

מסרון השבוע – פרשת בשלח
מתנה ושמה שבת

מידי שבת הייתי עובר שם ורואה את החנות פתוחה. יום שישי אחד, בבוקר, נכנסתי לדבר עם הבעלים. הוא לא היה שם, ואמרו לי שכבר הרבה ניסו להשפיע עליו, אך בשבילו זו פרנסה.

הרבי לימד אותנו שלא להתייאש מיהודי. התקשרתי אליו וכך נשמעה השיחה:
"מדבר חיים מחב"ד. רציתי לדבר איתך מלב אל לב, כמו אח לאח. שנינו בנים של אברהם, יצחק ויעקב. אבותינו בכל הדורות מסרו את נפשם למען השבת"…

חשבתי שהוא ינתק את הטלפון. לא הייתה לנו שום היכרות והוא לא חייב לי כלום.
אך הוא הפתיע אותי: "גם אני רוצה לשמור שבת".
נו…
"אבל אני לא יכול. זו הפרנסה שלי".

לכאורה הטענה חזקה. עם כל הכבוד לתורה, צריך לשרוד בחיים. אבל בפרשת השבוע נאמר "ראו כי נתן ה' לכם את השבת", השבת היא מתנה ולא עול. עליה נאמר "היא מקור הברכה". השבת לא פוגעת בפרנסה, אלא להיפך, מקור הפרנסה. כשירד 'מן' במדבר, ביום שישי קיבלו כפול, גם עבור השבת. כשהיו אנשים שניסו בכל זאת ללקט 'מן' בשבת, הם לא מצאו.
סיפר לי ידיד שהיה נוהג במונית בשבת ומרוויח הרבה כסף. לפתע גילה כי הכסף של שבת בורח מבין האצבעות, אין בו ברכה. למרות שהוא לא שומר שבת עד היום, החליט מעצמו להפסיק לעבוד בשבת.

בחזרה לטלפון. ניסיתי לדבר על ליבו, אך הגיב שאין סיכוי. סיימנו כידידים.

למחרת, בשבת, עברתי כהרגלי במקום. לתדהמתי החנות הייתה סגורה!

פרשת בשלח (להתמודד עם קרובים ורחוקים)

לאחר שעברו בני-ישראל בתוך הים ביבשה, שרו שירה לה'. בתוך השירה מופיעים הפסוקים: "אז נבהלו אלופי אדום, אלי מואב יאחזמו רעד, נמוגו כל יושבי כנען". ומיד אחר-כך: "תיפול עליהם אימתה ופחד".

לכאורה נראה שהפסוק "תיפול עליהם אימתה ופחד" מתאר את תחושת האימה והפחד שנפלה על האומות בשעת קריעת ים-סוף, אולם כשאנו מתבוננים בסדר הפסוקים, אי-אפשר לפרש כך.

כשהשירה מתארת את הפחד שנפל על האומות בשעת קריעת ים-סוף, היא נוקטת לשון עבר ("חיל אחז יושבי פלשת, אז נבהלו אלופי אדום"), ואילו כאן היא משתמשת בלשון עתיד ("תיפול עליהם אימתה ופחד"). מכאן שהכוונה כאן היא לאימה ופחד שייפלו על האומות בעתיד ולא לפחד שנפל עליהן בזמן קריעת ים-סוף.

אכן, בפסוק זה התפללו
בני-ישראל, שהפחד שהפיל הקב"ה על האומות בקריעת ים-סוף, יתקיים גם בעתיד, עד שבני-ישראל יעברו את הירדן וייכנסו לארץ-ישראל.

דבר זה מסביר את לשון רש"י בפירושו: "אימתה – על הרחוקים, ופחד – על הקרובים". בראש ובראשונה מבקשים בני-ישראל שייפול פחד "על הרחוקים", אלה אדום ומואב, ולאחר מכן "על הקרובים", יושבי כנען, שעמם יצטרכו להילחם כדי לכבוש את הארץ.

סדר זה מתקיים גם במלחמת היצר התמידית שבנפש האדם. בכלל, מלחמות ישראל עם האומות רומזות למלחמת היצר, וכשם שהמלחמה עם האומות מתחלקת ל'רחוקים' ול'קרובים', כך מתקיימת חלוקה זו גם בנפש האדם, במלחמה הקבועה מול יצר הרע.

ה'רחוקים' – אלה יצרים ותאוות שיהודי, מעצם טבעו, רחוק מהם. רק אם שקע בריבוי תאוות קלות יותר, הוא עלול ליפול ברשתם ולהיגרר אחריהם.

'קרובים' – אלה המידות הרעות והתאוות המצויות, שיש אפשרות קרובה יותר שהאדם ייכשל בהן. עיקר מלחמת היצר היא אפוא להתגבר על ה'קרובים'.

כדי להצליח במלחמה זו זקוקים לסיוע מלמעלה, כפי שנאמר "אלמלא הקב"ה עוזרו – אין יכול לו" (ליצר-הרע). וזה מה שנאמר "תיפול עליהם אימתה ופחד" – הקב"ה מפיל אימה ופחד על יצר הרע, שלא יוכל להתגבר ולשלוט על היהודי.

הסדר בזה הוא, שבתחילה נופלת אימה 'על הרחוקים': בראש ובראשונה עוזר הקב"ה לאדם שלא ייגרר אחרי התאוות הרחוקות ממנו. לאחר מכן הוא עוזר לו עוד יותר, 'על הקרובים' – נופל פחד על יצר הרע, שלא יוכל להתגבר על האדם גם בתאוות הקרובות אליו, ועד שהקב"ה נותן לאדם כוח לכבוש לגמרי את יצרו הרע, ועוד יותר – להפכו לטוב, כמאמר חז"ל: "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך – בשני יצריך", שגם יצר הרע יגיע לידי אהבת ה'.

(על-פי לקוטי שיחות כרך לו, עמ' 65)

בס״ד

ממתק לשבת פרשת בשלח תשע"ט 2019

הבעל שם טוב יצא פעם עם קבוצה מתלמידיו למסע, הם עצרו ליד בית קטן, הבעל שם טוב דפק בדלת וביקש להתארח אצלם כי הם נתקעו בדרך, היהודי ששמו משה קיבל אותם במאור פנים הזמין אותם לשבת ולאכול, לאחר הארוחה המשיכו לדבר בדברי תורה ואז כבר נהיה לילה והבעל שם טוב הציע שיאכלו שוב ואז ביקש אם אפשר לישון אצלם. למחרת אכלו שוב ארוחות בוקר, צהריים וערב ושוב נשארו לישון ומשה לא מתלונן ונותן להם את כל מה שיש בבית, אחרי ארבעה ימים הבעל שם טוב הודה לו מאוד על האירוח ויצא לדרכו עם תלמידיו ולהפתעתם אפילו לא נתן לו שום תשלום.
מיד עם צאתם פנה משה לאשתו ואמר לה ״איזו זכות יש לנו שזכינו לארח אנשים רעבים בביתנו כמה ימים ועשינו חסד גדול״. האשה מיד אמרה לו ״אמנם זו מצווה אבל עם מצוות קשה ללכת למכולת אין לנו אוכל לתת לילדים״, נעמד משה בפינה ופנה לה' בתפילה "רבונו של עולם אתה יודע שאני לא אוהב לבקש הרבה אבל בשביל אשתי והילדים תן לי משהו שלא יהיו רעבים". מיד כשגמר את תפילתו הוא שומע דפיקות בדלת, עומד שם איוון שהיה פעם גר בשכונה ומבקש ממשה שיתן לו משהו לשתות, משה מסביר לו שאין לו כלום בבית, איוון מוציא מטבע זהב, נותן למשה ואומר "לך תקנה לכם אוכל ולי שתיה ונשב ביחד" משה רץ בשמחה וחוזר עם אוכל למשפחה ושתיה לאיוון, למחרת איוון חוזר ואומר היה מאוד נעים אתמול קח שוב מטבע ונחזור על זה, אחרי כמה ימים איוון אומר למשה במקום שאני כל יום יביא לך מטבע בוא תראה איפה הכסף שלי, תבנה לי בקתה לידך ונחיה ביחד, מאותו יום רווח למשה ולמשפחתו, עברו עוד כמה חודשים ויום אחד איוון נפטר ומשה ירש את כל הרכוש הגדול, הוא קנה סוס ועגלה משובחים והחליט לנסוע לבעל שם טוב כשהגיע אמר לו הבעל שם טוב "אתה לא זיהית אותי כשהייתי בביתך עם תלמידיי, דע לך שראיתי בעיני רוחי שנגזר עליך להיות עשיר אבל היתה רק בעיה אחת שאף פעם לא ביקשת, לקחתי על עצמי עבודה קשה לרוקן לך את הבית עד שלא תהיה לך ברירה וכשסוף סוף התפללת הגיע אליך השפע שחיכה לך.
**
בפרשת השבוע מסופר שעם ישראל ראו את המצרים רודפים אחריהם והתחילו לצעוק אל ה', הצעקה הזו לא כל כך מובנת, הרי ה' הבטיח להם שיביא אותם לארץ והם ראו עכשיו את הנסים הגדולים שעשה להם אז אם הם מאמינים בה' אין סיבה לצעקה ותפילה הרי הוא יקיים את הבטחתו ואם הם לא סומכים עליו מה התועלת בתפילתם?.

על השאלה הזו עונה רש"י ש"תפשו אומנות אבותם" אומנות זו התעסקות קבועה של אדם זה לא משהו שלפעמים הוא עושה אלא זו הרגילות שלו, אבותינו אברהם יצחק ויעקב היו מתפללים בצורה קבועה כאומנות, לא רק שהיתה להם בעיה,
עם ישראל תפסו אומנות אבותיהם הם התפללו מהלב בגלל הצורך להיות קרובים לה', ברור שהם האמינו שהשם יביא אותם לארץ כפי שהבטיח אבל ברגעים מיוחדים אלו בהם הן חווים את הנסים והנפלאות הם הרגישו צורך להתקרב לה' ועשו זאת באמצעות התפילה.
מכאן אנחנו צריכים ללמוד על כוחה של תפילה, עלינו להתרגל להתפלל לא רק כשחסר לנו משהו אלא כעיסוק קבוע של קשר בינינו לבין הקב"ה ובטוח שכשנתפלל ייתקבלו תפילותנו ונקבל הרבה שפע.
יהי רצון שתתקבל תפילת כל עם ישראל שיבנה בית המקדש ונזכה לגאולה אמיתית ושלימה בקרוב ממש.
שבת שלום ומבורך !

קריוקי  על שום מה?

אלפי שנים לפני טרנד הקריוקי  שכבש בסערה את העולם המוזיקלי, והפך כל אחד מהציבור לזמר קטן, כבר יצר עם ישראל את אירוע השירה בציבור הגדול והמכונן בהיסטוריה, אחר הנס הגדול שאירע להם, על שפת הים. על שם כך נקראת שבת זו, בה אנו קוראים בפרשה את סיפור קריעת ים סוף ושירת הים, בשם 'שבת שירה'.

מספרים על ילד שהתבקש לצייר את קריעת ים סוף והגיש למורה דף ריק באומרו: הים נבקע, המצרים טבעו והיהודים כבר עברו, אז נשאר דף חלק…

על מהי השירה והשמחה הגדולה כעת? איזה מסר לחיים מלמדת אותנו אותה קריעת ים היסטורית?

הפרשה מסתיימת בסיפורו של עמלק שבא להלחם בישראל. 'עמלק' בגימטרייה 'ספק' (-240). דרכו של היצר היא לזרוע ולהטיל ספקות ובכך לצנן את ההתלהבות ולכבות את מנועי העשייה.
כך גם כשעמדו ישראל על שפת הים, כשהמצרים רודפים מאחריהם, התחילו ויכוחים וספקות האם להלחם, להתפלל או לשוב למצרים, והמסר מאלוקים היה לנוע קדימה. וכך, רק כשנחשון בן עמינדב קיבל החלטה אמיצה ופרץ קדימה לתוך המים, התרחש הנס והמים נבקעו.
על כך באה השמחה והשירה הגדולה, "אין שמחה כהתרת הספקות".

"תשועה ברוב יועץ". כשיש ספק, מותר וצריך לחשוב ולהתייעץ (עם רב/יועץ/בעל מקצוע/ידידים מביני עניין וכו'), אך בשורה התחתונה מי שמאמין לא מפחד להתקדם ולנוע, מתוך בטחון ואמונה בהשם ובצדקת הדרך. לא רק שהוא לא פוחד, הוא גם שר בציבור…

פרנסה מן השמים

כסף כידוע לא גדל על העצים, ולעיתים הפרנסה קשה ממש כקריעת ים סוף, אך ליצחק תורג'מן יש משהו חשוב לספר לנו…

☕
בתחילת שנות ה-60 עלו ממרוקו כ-80 אלף איש, במסגרת מבצע יכין. בין העולים היה יהודי בשם יצחק תורגמן. טרם עלייתו, ניגש לרבי מאיר אבוחצירא וביקש ממנו ברכה מיוחדת לפרנסה בארץ הקודש, והוסיף שהוא חושש שלא ימצא עבודה, שכן לצערו אינו יודע קרוא וכתוב.
ענה לו הצדיק, אלוקים מפרנס את כל העולם כולו, מקרני ראמים ועד ביצי כינים, גם את מי שאינו יודע קרוא וכתוב… גם לך הוא ידאג!
ואז הוסיף: לא רק שזה לא יזיק לך, אלא העובדה שאינך יודע קרוא וכתוב אף תסייע לך…

אחר בואו ארצה ניגש מיודענו ללשכת התעסוקה ובמהלך השיחה סיפר כי אינו יודע קרוא וכתוב.
כעבור תקופה קיבל לתדהמתו הזמנה להתייצב במשרדי חברת רפא"ל, הרשות לפיתוח אמצעי לחימה.

הוא הגיע למשרדי החברה והמתין זמן רב עד שקראו לו להיכנס לראיון. הפקיד שקיבל את פניו חקר אודות קורות חייו ולבסוף הציע לו עבודה מפתיעה:
אנו זקוקים לעובד מסור ושומר סוד, שיגרוס את כל הניירת הסודית המצטברת אצלנו בשוטף, מבלי להיחשף לתוכנה…
כשהגעת, הוסיף הפקיד, פיזרנו לך על השולחן עיתונים בשפות שונות כדי לוודא שאכן אינך יודע לקרוא. כאשר השתעממת לקחת לידיך עיתון אבל החזקת אותו הפוך… אם כן אנו זקוקים לך בחברתנו!
ואכן, במשך שנים ארוכות עבד יצחק ברפא"ל והתפרנס בכבוד.

?
בהמשך לסיפור קריעת ים סוף, מספרת הפרשה על המן, המזון המיוחד שירד לבני ישראל במדבר, כטל מן השמים.
מידי יום הם היו יוצאים ולוקטים את המזון רק עבור אותו יום,
מלבד יום שישי בו ירד להם לחם משנה, גם עבור השבת בה הם נחו, מבלי לדאוג למזונם.
טרם הכניסה לארץ ישראל אף ציווה אלוקים לשמור צנצנת מן כתזכורת, שגם כשעלינו לעמול לפרנסתנו, הרי שהפרנסה, ובפרט הברכה בפרנסה, היא מן השמים.

המילה דאגה מורכבת מהאותיות א-ה, ללא האות ב', המסמלת ביטחון. כי כשיש ביטחון, אין דאגה…

הזכות והחובה להיות מיעוט / החלק היומי, פרשת בשלח / סיון רהב-מאיר:

נדמה שאנחנו לא מספיק מדברים על הנתון המדהים הבא: בתחילת פרשת השבוע, רש"י מזכיר לנו שרק עשרים אחוזים מבני ישראל יצאו ממצרים. שמונים אחוזים מהעם לא התחברו לרעיון ולבשורה, לא האמינו במהלך הזה, ונשארו שם. רק חמישית מהעם יצא לבסוף לדרך, להר סיני ולארץ ישראל. מי שהסתובב במצרים בימים שלפני השחרור, שמע בעיקר את הקולות של אותם שמונים אחוזים, הרוב העצום. היום ברור לנו שדווקא עשרים האחוזים צדקו.
חשוב כמובן לכבד את הכרעת הרוב בדמוקרטיה, אבל החיים הם לא רק בחירות. בכל מה שקשור לתרבות, לרוח, לערכים – האם הרוב תמיד צודק? האם מה שכולם נוהים אחריו, הוא האמת?
פעם בשנה אנחנו מתעכבים לרגע על העובדה המטרידה הזו: לא רק פרעה לא רצה לשחרר אותנו מעבדות לחירות, גם שמונים אחוזים מהאחים והאחיות שלנו במצרים לא רצו בכך. העם היהודי יודע, כבר אלפי שנים, שלפעמים זו זכות וחובה להיות מיעוט.
אומרים שבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא עצמו יצא ממצרים. אפשר לשאול את עצמנו בכנות: אם היינו שם, לאיזו קבוצה היינו שייכים? ומה זה אומר לנו היום?