וויתור על הגאולה למען "הצאן והבקר"
בנוגע להליכת יעקב לקראת עשיו אחיו והדיבור ביניהם שמבואר בפרשתנו וישלח, נתבאר בספרי חסידות אשר הם עניינים שברומו של עולם, בנוגע לעבודת העלאת עולם הזה והכנתו לביאת משיח צדקנו. ומבואר (ראה תורה אור כד, ב. תורת חיים וישלח מב, סע"ב ואילך. לקוטי שיחות ח"א ע' 68. חכ"ה ע' 362 ואילך, ועוד), אשר יעקב כבר השלים עבודתו בבירור וזיכוך הגשמיות, והיה מוכן לבוא הגאולה, עד אשר מצדו היה מוכן ללכת "אל אדוני שעירה", שהליכה זו היא מייעודי הגאולה "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו".
והנה, הטעם שלא עשה כן יעקב, ונתעכב הוא וזרעו בגלות, פירשו יעקב בעצמו, שהוא "כי הילדים רכים והצאן והבקר עלות עלי", שחס על הילדים וגדיי הצאן שתקשה עליהם הדרך, "ודפקום יום אחד ומתו כל הצאן". והיינו, שאף שיעקב עצמו היה כבר מוכן לגאולה, מכל מקום ישנם אותם "ילדים", ו"עלות" – עוללים, שהם צעירי הצאן שעדיין לא סיימו עבודתם ואינם מוכנים לבוא הגאולה, ואם יבוא המשיח ויאיר אורו של הקב"ה על כל באי עולם, הנה מכיון שלא סיימו ה"ילדים רכים" את עבודתם, לא יוכלו לקבל את עוצם הגילוי וקרבת השי"ת.
ואזי קיים החשש שמעוצם גילוי הקדושה, לא יוכלו ה"ילדים רכים" להכילו, ואז "ומתו כל הצאן", שתכלה נפשם אל מקורה, ולא יוכלו להישאר נשמות בגופים מכיוון שלא זיככו מספיק את גופם כך שיכיל קדושה עצומה זו.
ומזה נלמד גודל דאגתו והתמסרותו של ישראל סבא לצעירי הצאן:
יעקב עצמו מוכן הוא לביאת המשיח, וכבר רצה לפעול את הגאולה בעולם, ומפני מה מעכב הוא את גאולת הפרט והכלל – בשביל אותם "ילדים", ו"עלות" – עוללים, שהם צעירי הצאן שעדיין לא סיימו עבודתם!
ולכן הניח יעקב מאוויו על הצד, וויתר על רצונו להביא הגאולה תיכף, העיקר לדאוג לצאן מרעיתו, ולא עוד אלא לקטנים ופחותים שבהם, אשר גם הם יוכלו ליטול חלקם בבוא גואל צדק.
וכן הוא גם בכל נשיא בישראל, אשר "נשיא" נוטריקון "ניצוצו של יעקב אבינו" (קהלות יעקב מע' רבי), שלמרות שנשיאי ישראל מוכנים הם לגאולה, נשארים הם בגלות, כי מרחמים הם על צאן מרעיתם שלא סיימו עבודתם, שגם הם יהיו ראויים ליגאל, ולהכיל את עוצם הגילוי שנזכה לו בבוא הגאולה במהרה בימינו.
(ע"פ תורת מנחם התוועדויות ח"ד ע' 175. חט"ו ע' 282 ואילך)
