המעלה הגדולה של העבודה בזמן הגלות
בפרשתנו מוזכר ענין שמירת המקדש, ובלשון הכתוב "ושמרו משמרתך" (יח, ג).
והנה אחרי שכותב הרמב"ם את דיני שמירת המקדש (הל' בית הבחירה פ"ח) כותב שבשחר היו הכהנים בודקים את העזרה עם אבוקות של אור, ומסיים "כסדר הזה עושין בכל לילה ולילה חוץ מלילי שבת שאין בידם אור אלא בודקים בנרות הדלוקין שם מערב שבת".
ויש לבאר ענין זה בעבודת האדם לקונו:
יום השבת רומז על ימות המשיח, שאזי יהיה "יום שכולו שבת" (סוף מס' תמיד), ואזי יתגלה אור גדול "ונגלה כבוד ה'".
עלול אדם לחשוב שלגבי הזמן דלעתיד לבוא והעילוי הגדול שיהיה אז, אין לעבודה בזמן הזה חשיבות כל כך, ואין לה תפיסת מקום ח"ו.
אך בהלכה הנ"ל מרומז, שאדרבה, "בלילי שבת אין בידם אור", והיינו שבזמן "שכולו שבת" לא תהיה בידם "נר מצוה ותורה אור", ועל זמן ההוא נאמר "שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ – אלו ימי המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה" (קהלת יב, א. שבת קנא, ב).
וזה שלעתיד לבוא יתגלה אור גדול לא יהיה זה מצד עבודתם בזמן ההוא, אלא אור זה הוא תוצאה מ"נרות הדלוקים שם מערב שבת", כלומר, המצוות "נר מצוה" שהדליקו בערב שבת, לפני הגאולה – בזמן הגלות.
כי העילוי הגדול של ימות המשיח הוא שאז יתגלה מה שפעלו בני ישראל במשך זמן הגלות, וכלשון כ"ק אדמו"ר הזקן בתניא (רפל"ז) "תכלית השלימות של ימות המשיח . . שהוא גילוי אור אין סוף ברוך הוא בעולם הזה הגשמי תלוי במעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות".
ונמצא, שאדרבה, כל העילויים והשלימויות דלעתיד לבוא הם תוצאה מעבודתנו עכשיו.
(ע"פ לקוטי שיחות חכ"א עמ' 243)
