בפרשתנו ניצבים כתוב "אתם נצבים גו' מחוטב עציך עד שואב מימך". ופירש רש"י "מלמד שבאו כנענים להתגייר בימי משה כו' ונתנם משה חוטבי עצים ושואבי מים".
והנה, ידוע פתגם רבינו הזקן נ"ע (הובא בקובץ "היום יום" עמ' פט), ש"עציך" הוא מלשון עצה, ומלמדנו הכתוב שצריך "לחטוב" ולהסיר את ה"עצות" ‑ "רבות מחשבות בלב איש"; ו"מימך" רומז על ה"מים המצמיחים כל מיני תענוג" (תניא פ"א), ועל האדם להיות "שואב מימך" ‑ "לשאוב" מתוכו ולבטל את התאוות לעניני גשמיות.
ויש לומר שרש"י בפירושו כאן מרמז פרט נוסף בהוראה זו:
עלול האדם לחשוב שכאשר הוא עוסק בתורה ובתפילה, אז ודאי שצריך הוא להיות עסוק כל כולו בעניני קדושה אלו, ואסור שיתערבו בהם ח"ו מחשבות אחרות ותאוות הגוף;
אבל בשעה שעוסק בעניני מסחר, או בעניני אכילה ושתיה ושאר עניני הגוף, הרי מכיון שמטפל הוא בדברים גשמיים, צריך הוא להעזר ולהסתמך על מחשבותיו שלו שהם "רבות מחשבות בלב איש", וגם נוגע שיהיה לו בזה תענוג גשמי, כי רק אז יצליח יותר בעניניו, ואם כן, לא נוגע בדברים כאלו להיות "מחוטבי עציך ושואבי מימך"?
ועל כך מלמדנו רש"י, ש"חוטב עציך ושואב מימך" שבכתוב היו "כנענים" והם אלו ש"נתנם משה חוטבי עצים ושואבי מים". ש"כנען" הוא מלשון סוחר (הושע יב, ח ועוד), וגם בשעה שהוא "כנעני" ועוסק ב"מסחר" ובעניני הרשות שלו, צריך "לחטוב" מדעתו את ה"רבות מחשבות", ו"לשאוב" ולהוציא את התאוות מלבו. אלא עליו לסמוך ולבטוח לגמרי בהקב"ה ולא לערב בזה מחשבות עצמו ותענוגיו הגשמיים.
(ע"פ לקוטי שיחות חי"ד עמ' 117
