נאמר בתחילת פרשתנו כי-תשא (ל, יג): "זה יתנו גו' מחצית השקל בשקל הקודש". ולכאורה תמוה, מדוע לא נצטוו לתת דבר שלם, שקל שלם, כי אם "מחצית" משקל שלם?
ויש לומר שרמוזים בזה שתי הוראות נפלאות בעבודת האדם לקונו:
א. כל אחד מישראל צריך לידע ולהרגיש שהוא לבדו אינו אלא "מחצית", ורק על ידי שמתאחד עם רעהו, ומקיים מצוות "ואהבת לרעך כמוך", רק אז נעשה "שלם", והרי הם ביחד "שקל שלם".
ב. "ישראל וקודשא בריך הוא כולא חד" (ראה זח"ג עג, א). ומבאר מורנו המגיד ממעזריטש נ"ע שישראל וקוב"ה הם כמו שני "חצאי צורות", ש"כל אחד בעצמו אינו בשלימות ואינו רק חצי צורה" ורק "שניהם ביחד הוי צורה שלימה" ("אור תורה" מה, ד ואילך). ולכן נתנו "מחצית השקל" כי יהודי לבד אינו אלא "חצי" ו"מחצית", ורק כאשר מתאחד עם הקב"ה נעשה "שלם".
ובאמת שני ביאורים אלו קשורים זה בזה: אהבה אמיתית בין יהודי אחד לרעהו באה ע"י שמרגישים את הקשר והחיבור עם הקב"ה.
כמו שמבאר כ"ק אדמו"ר הזקן נ"ע בספר התניא (פרק לב), שאהבת ישראל הוא מצד "שורש נפשם" של ישראל "בה' אחד", דמכיון שכל ישראל קשורים ומושרשים ב"ה' אחד", לכן "כולן מתאימות ואב אחד לכולנה, ולכן נקראו ישראל אחים ממש".
ונמצא, שכאשר נרגש אצל עם ישראל שקשורים הם עם הקב"ה ו"שניהם ביחד הם צורה שלמה", הרי זה פועל גם שירגישו ויפנימו את הקשר והאהבה של יהודי אחד לרעהו.
(ע"פ שיחת ש"פ ויקהל תשנ"ב – "תורת מנחם" תשנ"ב חלק ב', עמ' 361 ואילך)
