על הפסוק בתחילת פרשתנו "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב" פירש רש"י "וארא – אל האבות". וידועה השאלה, מה מוסיף רש"י בפירושו "אל האבות" הרי מפורש בכתוב "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב"?
ויש לבאר זה בהקדים הידוע שעיקר עבודת האבות הי' עם המדות ורגשות הלב. דעיקר עבודת אברהם הייתה אהבתו להקב"ה, וכמ"ש "אברהם אוהבי", עבודת יצחק הייתה במדת היראה, כמ"ש "פחד יצחק", ויעקב מדתו הייתה מדת הרחמים והתפארת.
והנה בנוגע לאהבה ויראה להקב"ה מצינו שבנוסף למעלתם מצד עצמם הרי רגשות אלו מביאות גם לעשיית פעולות ומעשים טובים. וכמו שנתבאר בספר התניא (פ"ד) שהאהבה היא שורש לרמ"ח מ"ע והיראה לשס"ה ל"ת, כי "המקיימן באמת הוא האוהב את שם ה' וחפץ לדבקה בו באמת, וא"א לדבקה בו . . כ"א בקיום רמ"ח פקודין . . והיראה היא שרש לשס"ה ל"ת, כי ירא למרוד במלך מלכי המלכים הקב"ה", וכן הוא בשאר המדות.
ועפ"ז יש לפרש דברי רש"י "וארא אל האבות", דבזה מבאר ומלמד הוראה נפלאה:
למרות גודל מעלת עבודת אברהם יצחק ויעקב באהבתם ויראתם להקב"ה, הנה לא הי' זה עיקר מעלתם, כ"א זה שנקראו "אבות", דהיינו שרגשותיהם הולידו תולדות, ד"תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים" (רש"י ר"פ נח).
(ע"פ לקוטי שיחות ח"ג עמ' 854 ואילך)
