טור לפרשת קורח

כותרת: עושה שלום

כבר בגן הילדים, גילינו את העובדה שיש ילדים עם תכונות מנהיגות והם 'מלכי הכיתה', ויש ילדים שלא ניחנו בתכונות הללו. כשגדלנו, ראינו את אותם ילדים גדלים והופכים להיות מנהלים, ואילו אחרים נשארו בצל. כמו כן יש אנשים המוגדרים 'אנשי רוח', ולעומתם אחרים המוגדרים 'אנשי מעשה'.

איך מתגברים על בעיית הפערים החברתיים?

כאן נכנס קורח לתמונה. הפיתרון שלו היה – שוויון. הוא טען "כל העדה כולם קדושים, ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה'". כולם יכולים לעשות את כל התפקידים, כולם יכולים להיות כוהנים ומנהיגים, ואף אחד לא גבוה יותר מזולתו.

בתגובה, הסביר משה כי כשם שאי אפשר להפוך יום ללילה או לומר שקדושת ירושלים וניו יורק שווה, כך אי אפשר לבטל את ההבדלים בין בני האדם. אדרבה, הכחשת המציאות מפריעה לאנשים למלא את תפקידיהם הייחודיים, ובכך מביאה לתוצאה ההפוכה, של העמקת הפירוד והמחלוקת.

כעת נבין מדוע קורח ואנשיו נענשו בבליעה ושריפה: הקב"ה המחיש בכך, מה קורה כשמטשטשים את ההבדלים בין בני האדם – בכך יוצרים נתק ומרחיקים יותר את האנשים אלו מאלו. אז, אנשי המעשה יורדים יותר למטה, ואילו הגדולים מתרחקים ועולים יותר למעלה.

לכן, דתן ואבירם, שהיו אנשים נחותים, נבלעו באדמה. ללמד כי ה"שוויון" גרם להם ליפול למטה. ואילו ראשי העם נשרפו ועלו למעלה. לומר לך כי ה"שוויון" גרם להם לעזוב את אנשי המעשה ולעלות יותר למעלה.

הפיתרון של התורה הוא תרומה הדדית ויחסי גומלין. כל אדם צריך לממש את הכישרון והתכונות האישיות שאלוקים נתן לו, ולעשות הכי טוב שאפשר את מה שהוא יודע יותר טוב מאחרים, ובכך לתרום את חלקו ל'פאזל' העולמי ולאותם אנשים שאין להם את התכונות שלו.

לדוגמה, כדי שהעולם יתקיים, צריך אור יום כדי לעבוד, ושעות לילה כדי לישון. צריך אנשים בעלי כישרון מנהיגות כדי להוביל, ואילו אנשים בעלי כישרון במלאכת כפיים כדי לעשות את העבודה בשטח. כל אחד צריך לממש בדיוק את הסגולות שלו, וכך ליצור חיבור והפרייה הדדית בין כל בני האדם.

דוגמה נוספת: עשיר נותן לעני צדקה וחיים, אך מצד שני, הצדקה הזו מזכה אותו בברכה גדולה שלא היה זוכה לה בשום דרך אחרת. כמאמר חז"ל: "יותר משבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית".