בפרשתנו כתוב "ואם נפש אחת תחטא בשגגה גו' והביא קרבנו גו' נקבה" (ד, כז ואילך). בקשר לזה אומר הרמב"ם "אין האשם אלא מזכרי כבשים ואין לך חטאת מן הכבשים אלא נקבה" (הל' פסולי המוקדשין פ"ו הט"ז).
בטעם הדבר שקרבן מכפר על חטא מצינו כמה ביאורים. וברמב"ן ביאר "שיחשוב האדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלקיו בגופו ונפשו וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה" (פרשתנו א, ט). ונמצא, שבטעם זה מודגש שהאדם צריך לבטל ולייסר את עצמו בדברים קשים, עד כדי שיחשוב ש"ראוי לו שישפך דמו וישרף", ועי"ז מתכפר לו העון.
אך מצינו ג"כ שקרבן הוא מלשון קירוב, והיינו, שתוכן הקרבן הוא שהאדם מקרב את עצמו להקב"ה (ראה ספר הבהיר סי' מו. בחיי פרשתנו א, ט. ועוד). והיינו, שיש לאדם להתבונן בזה שזה שחטא ופגם הוא רק מצד יצרו הרע, אך רצונו האמיתי הוא להיות בקירוב להקב"ה ולקיים רצונו, וע"י התבוננות זו הרי הוא מתקרב להקב"ה ושב מחטאו ועוונו יכופר לו.
וי"ל שהטעם הראשון הוא בעיקר בקרבן אשם והטעם השני הוא בעיקר בקרבן חטאת. דהנה, החטאת באה רק על השוגג משא"כ האשם חמור מחטאת עד שכמה אשמות באות גם על המזיד (ראה אריכות בזה ברמב"ן סוף פרשתנו).
ועפ"ז יש לומר שעל השוגג מספיק שיתבונן בזה שרצונו האמיתי הוא לעשות טוב, שאין זה התבוננות המקשה ומכבידה על האדם, ולכן "אין לך חטאת כו' אלא נקבה", כי לכפרת השוגג מספיק גם התבוננות "רכה" – כנקבה ש"תאמר להן בלשון רכה" (רש"י יתרו יט, ג).
משא"כ על המזיד, מכיון שיצר האדם הוא בהתגברות, לא די בהתבוננות רכה אלא כדי שעוונו יכופר יש להקריב זכר, של"זכרים" יש להגיד "דברים הקשים כגידין" (רש"י שם), ורק עי"ז יכניע יצרו.
(ע"פ לקוטי שיחות חל"ב עמ' 13 ואילך)
לעילוי נשמת
הרה"ת צבי אלימלך בן הרה"ג ר' מרדכי גרשון ז"ל
שפאלטער
נלב"ע ביום כ"ח אדר ה'תשל"ח
תנצב"ה
לזכות
החתן הרה"ת מנחם מענדל
והכלה מרת חי' מושקא שיחיו
מרזב
לרגל נישואיהם בשעטו"מ
ביום כ"ו אדר ה’תשע”ה
יה"ר שיזכו לבנות בית נאמן בישראל
על יסודי התורה והמצוה
*
נדפס ע"י הוריהם שחיו
