בפרשתנו יתרו מדובר שבאו ישראל ל"מדבר סיני" ליד "הר סיני".
ובנוגע לשם "סיני" נאמר בגמרא "מאי הר סיני? הר שירדה שנאה לעכו"ם עליו" (שבת פט, סע"א).
ולכאורה תמוה, שהרי פלא הדבר שהקב"ה שהוא טבע הטוב להיטיב, יקשור את נתינת התורה, שהיא תורת חסד, עם עניין של "שנאה" – היפך הטוב והחסד!
אלא שבזה מרומזת דרישה עיקרית הנדרשת כהכנה ללימוד התורה:
"מדבר" הוא מקום שאינו מושב בני אדם, ואין בו בעלי חיים, אילנות וצמחים. והיינו, שאין בו דברים שעלולים לבלבל ולהפריע ללימוד התורה. רמז לכך שאדם הלומד תורה, צריך לפנות הוא את דעתו מכל הדברים המבלבלים.
ולא זו בלבד, אלא שה"מדבר" צריך להיות "מדבר סיני" – מלשון שנאה. כי בשעת לימוד התורה, לא די שיפנה דעתו מכל דבר ועניין אחר; כדי שלימוד התורה יהי' בשלמות, נדרשת מהלומד תנועת נפש של סלידה מכל ענייני העולם, "שנאה" ושלילה מוחלטת של כל דבר שעלול לבלבל ולהפריע ללימוד התורה.
ויש לומר שזהו גם פירוש דברי המדרש (במדב"ר ריש פ' במדבר) "כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר, אינו יכול לקנות את החכמה והתורה, לכך נאמר במדבר סיני". והיינו שעל האדם "להפקיר" את כל ענייני העולם, כדי שאלו לא יבלבלוהו בשעת לימודו.
(ע"פ תורת מנחם תש"נ ח"ג עמ' 241 ואילך)
