בנוסח ההגדה אומרים "כל שלא אמר ג' דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, פסח מצה ומרור".
והנה, "פסח מצה ומרור" רומזים לשלשה עניינים בעבודת השם, וכן מלמדים הם כיצד יש לחנך ילד קטן (שהרי "יציאת מצרים" היא לידתם של ישראל):
"מצה" – חיובה הוא מדאורייתא בכל העיתים, ובזה רומזת היא על עניינים שאי אפשר בלעדם בעבודת השם (ע"ד שהמצה שהיא סוג של לחם – שהוא צורך הכרחי לקיום האדם). שתמיד צריך האדם ללמוד את התורה הק' הנקראת "לחם".
"מרור" הוא מדרבנן, ואין לו כ"כ תוקף כמו לעניינים דאורייתא. שזה רומז על התוכחה והמרירות בעניינים של סור מרע. שאף שצריך להיות זהיר בזה, אך "לעולם תהא שמאל דוחה", שההתעסקות בענין הדחי' והתוכחה צ"ל באופן חלש כיד שמאל הכהה. וזהו שתוקפה של מצות התוכחה, "מרור", הוא כשל עניינים דרבנן.
ואחרי שמחנכים את הילד ואת עצמו – דרגא אחר דרגא – בדרך האמורה, מגיעים למצב של "פסח" הנאכל על ה"שובע", היינו, שנהנה ומתענג הוא מקיום התורה והמצוה, ואוכלם על השובע. דאז, נעשים מוחו וליבו משכן קבע לה' והוא מקיים את מצות ה' מתוך שמחה ועונג.
(מתוך הספר "אוצרות ההגדה")
