נאמר בגמרא (יומא פג, ב) "ר' מאיר הוה דייק בשמא". ובהמשך לזה מובא סיפור איך שמשמו של אדם למד ר' מאיר מהותו ומצבו.
ויש לפרש בנוגע לרבי שמעון בר יוחאי:
בספר התניא (פ"ה) מבאר כ"ק אדמו"ר הזקן נ"ע באריכות, שבלימוד התורה, ככל שהאדם מבין ותופס את הדברים יותר בשכלו, "שלומדה היטב בעיון שכלו, עד שנתפסת בשכלו והיו לאחדים", אזי מתאחד האדם עם התורה ב"יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו, ולא כערכו נמצא כלל בגשמיות להיות לאחדים ומיוחדים ממש מכל צד ופנה", עיין שם בביאור הדברים.
ומובן, שככל שהאדם מבין יותר את התורה הרי התורה מתאחדת עמו יותר.
והנה מצינו בגמרא (שבת יא, א) שרשב"י היה בגדר "תורתו אומנתו". ועל פי הנ"ל נמצא, שגודל התאחדות רשב"י עם התורה עד שנעשתה ה"אומנות" שלו, הוא מצד גודל הבנתו והשגתו בתורה באופן נפלא.
ועל פי זה יש לפרש שמו "שמעון", כי "שמעון" הוא מלשון שמיעה, כמו שנאמר (ויצא כט, לג) "ותאמר כי שמע ה' גו' ותקרא שמו שמעון". ומצינו שאמיתת ענין "שמיעה" היא הבנה והשגה (ראה ספורנו עה"פ "שמע ישראל", ובכ"מ).
ומכיון שאצל רשב"י מצינו שעיקר ענינו היה הבנת התורה עד כדי שהתאחד כל כך עם התורה שנעשתה "אומנתו", לכן נקרא שמעון מלשון הבנה.
(ע"פ לקוטי שיחות חי"ז עמ' 359)
