בפרשתנו נזכר ענין וידוי תשובה, ובלשון הכתוב "והתודו את חטאתם אשר חטאו" (ה, ז). וכתב בספר המצוות להרמב"ם (מ"ע ע"ג) "צוונו להתוודות על העוונות כו' ולאמר אותם עם התשובה כו' והוא אמרו כו' והתוודו".

וכבר הקשו בכמה מקומות על הרמב"ם (מנ"ח מצוה שסד. ועוד), מדוע מנה רק הווידוי למצוה, ואת התשובה עצמה לא מנה כמצוה. וביארו באופנים שונים.

ויש לבאר עניין זה בדרך הדרש:

אמרו חז"ל שרמ"ח מצוות עשה הם כנגד רמ"ח איבריו של אדם (מכות כג, סע"ב) ושס"ה מצוות לא תעשה הם כנגד שס"ה גידים (זח"א קע, ב). ומבואר בספרי חסידות, שיש בכל נשמה "תרי"ג מיני כוחות וחיות" (תניא פרק נא), וכאשר האדם הוא שלם בשמירת כל התרי"ג מצוות, אז הוא "תמים ושלם בכל איברי הנפש כו', מה שאין כן אם חיסר מצוה א' או פגם בה הרי נעשה מחוסר איבר" (לקוטי תורה נצבים מה, ג).

אך מצוות התשובה בכוחה לתקן את האיברים הפגומים ולמלאת את החסרון, כי התשובה מגיעה מעומקא דליבא ומעצם הנפש, שהוא מקור החיות של ה"תרי"ג מיני כוחות וחיות", וממקום זה נמשך חיות חדש שממלא את החסרון, שלא יחסר ב"איברי הנפש".

ובזה מבואר מה שלא נמנית מצוות התשובה שבלב במנין המצוות, כי במנין זה נמנו רק המצוות שהן כנגד ה"תרי"ג מיני כוחות וחיות" פרטיים של הנפש, אך מצוות התשובה אינה מ"תרי"ג" כוחות אלו אלא קשורה לעומק הנפש שלמעלה מכוחות ואברים הפרטיים של הנפש, ולכן אינה נמנית במנין זה [ורק מצוות הווידוי, מכיון שהיא בפה ואינה מעומק הנפש הרי היא נימנית במנין המצוות].

(ע"פ לקוטי שיחות חל"ח עמ' 18 ואילך)