על הפסוק "ויזרע יצחק" (כו, יב) נאמר בפרקי דר"א (רפל"ג) "וכי יצחק זרע דגן ח"ו, אלא לקח את כל מעשר ממונו וזרע צדקה לעניים".
ולכאורה תמוה, מהו גודל הפלא בזה שיצחק זרע דגן, עד כדי כך שאומרים ע"ז "חס ושלום"?
ויש לבאר זה ע"פ מה שכתוב בספר התניא(פכ"ג) על האבות הקדושים ש"הן הן המרכבה שכל איבריהם היו קדושים ומובדלים מעניני עולם הזה . . כל ימיהם".
ובספר תורת חיים (לכ"ק אדמו"ר האמצעי נ"ע) מבאר שמהטעם הזה היו האבות רועי צאן דווקא, כי "אין בעסק זה שום טרדא כלל, וכל היום יוכל להיות פנוי מכל מחשבה בלתי לה' לבדו". משא"כ "בעבודת האדמה יש טרדא ודאגה בחרישה וזריעה וקצירה" (תורת חיים ויחי קב, ב).
ולכן תמה במדרש "וכי יצחק זרע דגן ח"ו", והיינו, דאיך אפשר להיות שיצחק שהי' קדוש ומובדל מעניני עוה"ז, התעסק ב"זריעה וקצירה" ח"ו!
וע"ז מתרץ, שזריעת יצחק גם היא הייתה "בלתי לה' לבדו", כי לא זרע "דגן" כי אם "זרע צדקה לעניים", ולכן אין בזריעתו את הדגן ענין גשמי, אלא "רצון העליון לבדו".
(ע"פ לקוטי שיחות ח"ה עמ' 74)
